בפרשת 'עקב' הקב"ה מכוון אותנו לפגם האנושי החמור ביותר - פגם שלא נראה בקרב דור המדבר, ברם, ה' ביודעו את נפש האדם, ידע שאותו פגם פרוץ יפרוץ בעתיד לבוא. למה הכוונה? ה' הזהירנו בפרשה זו לא להיכנע ליצרנו: "הִשָמֶר לך פן-תשכח את-ה' אלֹקיך לבלתי שְמֹר מצוֹתיו...ובתים טֹבים תבנה...וכסף וזהב יִרבה-לך...ורם לבבך ושכחת את-ה' אלֹקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים (דברים ח, יא-יד).
התהליך של שגשוג כלכלי, בהעדר אמונה ועבודת ה' יומם ולילה מוביל בהכרח לתחושה הנוראית: "ואמרת בלבבך כֹחִי ועֹצֶם יָדִי עשה לי את-הַחַיִל הזה" (שם, יז). למרות חומרתו של אותו "חטא" מדוע אינו נכלל בתרי"ג המצוות - לא ע"י הרמב"ם ולא ע"י ספר החינוך?, התשובה: אותו חטא אכן נזכר בניסוחו החיובי בשני הדיברות הראשונים - כמצוות עשה - "אנֹכי ה' אלֹקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים...לא-יהיה לך אלֹקים אחרים על-פני" (שמות כ, ב-ג). בפרשתינו מזכיר לנו ה': "וזכרת את-ה' אלֹקיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יח).
האם תופעת כֹחִי ועֹצֶם יָדִי הייתה רק "נחלתו" של עם ישראל בתקופות העתיקות של ישוב הארץ - שבהן לא עשה ה' למענו ניסים גלויים - כגון עשרת המכות, קריעת ים סוף, המן ומים מן הסלע?. האם כאשר הניסים אינם גלויים, קרי, אינם נראים כהפרות של חוקי הטבע העם אינו מסוגל לראות את ה' העומד לצידו בכל מאבקיו עם אוייביו?. הבה נתבונן בהיסטוריה של עמנו.
כאשר ה' ביטל את הנבואה בתהליך של התרחקות מן העם החוטא, חכמי אנשי הכנסת הגדולה הבינו שהריחוק הנוראי הזה יוביל להידרדרות מוסרית נוראה. לכן הם ביקשו מה' לעקור את יצר העבודה הזרה, ואכן ה' נענה לבקשתם. ומאז עבודת האלילים נעקרה מן הארץ. ברם, עבודה זרה אחרת תפסה את מקומה, וביתר שאת.
לדאבונינו, אותה שחצנות גאוותנית של ימי קדם, לא רק שלא התמתנה במשך הדורות, אלא אף תפסה תאוצה מאז המהפכה התעשייתית והפריצה העזה בטכנולוגיה. דרכי הלחימה הן שהובילו רבים מן הגילויים המדעיים, ובעקבותם את ההמצאות הטכנולוגיות של ימינו. מקשתות וחיצים הגענו לטילים בליסטיים, פצצות גרעיניות, צוללות, מטוסים, טנקים מזל"טים וכו'. הקידום הטכנולוגי האדיר הזה הוביל את האדם למסקנה הנוראית שהוא זה הקובע את גורלו, והוא זה שבכוחו לעשות חיל.
וכאשר מוסיפים לטכנולוגיה את התיאוריה של בריאת העולם כתהליך ספונטני ללא התערבות של כֹח עליון, ואת תיאורית האבולוציה שיצורים חיים אף נבראו בתהליך ספונטני והתפתחו ע"פ מוטציות וברירה טבעית עד שנוצר האדם, שיכחת ה' היא תוצאה בלתי נמנעת.
החטא הוא כה חמור עד שהאדם המודרני פיתח את המושג "הומניזם מודרני" שמתאר את הרעיון שהאדם הוא האלֹקים. הקב"ה הזהיר אותנו מהתהליך שיוביל למצבינו השפל היום כאשר הוא הזכיר לנו שהוא הוציאנו ממצרים "ביד חזקה ובזרֹע נטויה ובמֹרָא גדֹל ובאֹתות ובמֹפתים" (דברים כו, ח). וכעת בפרשתינו - לפני הכניסה לארץ הוא מזהירנו שוב לא ללכת "אחרי אלֹקים אחרים". הכוונה לכל סוגי האלֹהים האחרים - כולל האדם עצמו, שהפך את עצמו דרך עֹצם ידו לאליל המודרני. את החולי הרוחני הזה אפשר לתאר כהומותיאיזם.
פן נחשוב שהתופעות הללו של יהירות וגאווה לא הרעילו את ארצינו בימינו אנו, כדאי לשים דברים בפרספקטיבה עכשיוית, למרות הכאב הכרוך בכך. מתי ראינו ראש ממשלה, רמטכ"ל או שר ביטחון, לפני מלחמה או אחרי ניצחון גדול במלחמה נצמד לכותל המערבי לתפילה? מתי ראינו אותם מתפללים במערת המכפלה או בקבר רחל או בקבר יוסף? ומתי נאם ראש ממשלה נאום של אמונה, הודיה וחזון ברחבת הכותל? מדוע המצב כך? כי כולם שכחו את ה' ומאמינים שצה"ל הוא הוא הגורם שעשה לעם את החיל הזה, ואולי בהודיה שה' הוא זה שאיפשר לנו לעשות חיל נחשוף את חולשתנו הצבאית, ח"ו.
למעשה, חטא "כֹחי ועֹצם ידי "החל עם הקמת המדינה. כבר בהכנת מגילת העצמאות החילונים שהוו את הכֹח הדומיננתי בצוות כתיבת המגילה, התעקשו שלא לציין את שם ה' המפורש. וכך היה כי המסמך שקיבל את השראתו מהכרזת העצמאות האמריקנית הזכיר את ה' בצורה מעורפלת ביותר - "צור ישראל" כדי שאותם חילונים יוכלו לטעון שהכוונה הייתה לכוחה וחוזקה הפנימי של האומה ולא לקב"ה. ואכן, המדינה נולדה בחטא הגדול שאליו אני מתכוון.
להבדיל, המודל של מגילתנו, ההכרזה האמריקנית כולל ארבעה איזכורים לה', וכולם מפורשים - אלֹקים, הבורא, שופט עליון של העולם, והשגחה אלֹקית. ההבדל הגדול בין שתי ההכרזות הללו ממש מבייש את עם ישראל, ולכן, דורש תיקון המגילה מרוח הכֹחי ועֹצם ידי לרוח של ענווה, אמונה וחזון יהודי למדינה היהודית ובהקדם האפשרי.
כדי להיווכח בחומרת תגובתו של הקב"ה לגאוות האדם ושיכחת ה', נציין שלוש דוגמאות בלבד: אחרי שהקב"ה הציל את חזקיהו ואת ירושלים מכיבוש וודאי, וחיסל תוך לילה את כל צבאו האדיר של סנחריב, חזקיהו משום מה "שכח" להודות לה' ולהוביל את העם בשירת הודיה. זה היה חטא כה חמור, ע"פ חז"ל, שלמרות כל מעלותיו של חזקיהו, ה' פסל אותו מלהיות משיח. במלחמותיו של בר-כוכבא נגד רומי העז המנהיג הדגול להכריז בפני ה' (ע"פ הירושלמי): "ריבונו של עולם אל תעזור לנו ואל תבייש אותנו". ובכך חיסל בר כוכבא את המרד נגד רומי.
ובימינו, שחצנותה של צמרת צה"ל בעקבות ההישגים האדירים במלחמת ששת הימים שבה מעטים מאותה צמרת חשו צורך להודות לה' על ניצחונם הניסי הובילה ישירות לכישלון הגדול של מלחמת יום הכיפורים, שרק בזכות חמלתו של ה' על עמו, שזה עתה חזר מן הגלות, לא גבה מחיר נוראי מכולנו.
הקב"ה ידע ויודע את רחשי נפש האדם בכלל ואת רחשי נפשו של עם ישראל בפרט. בפרשתינו זו הוא ניסה לעזור לנו להכניע את יצרינו הגאוותני בהביאנו לארץ שדורשת אמונה בה' והופכת את שיכחת ה' לקשה ביותר: "כי הארץ אשר אתה בא-שמה לרשתה לא כארץ מצרים הִוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקִיתָ ברַגלְך כגן היָרֶק: והארץ אשר אתם עֹברים שמה לרשתה...למטר השמים תשתה - מים" (דברים יא, י-יא).
המסר שלנו בארץ הקודש הוא: מים יורדים מן השמים לא בדרך הטבע אלא כשכר לתפילה לה' ולמעשים טובים. בימינו אנו הובלנו מים מן הכנרת לדרום והקמנו מפעלים להתפלת מים, וכך ניסינו לעקוף את רצון ה' כדי שלא נאלץ להודות בתלותינו בו. רק שוטים מאמינים שאין לה' דרכים אחרות כדי להזכירנו שהוא הוא אבינו ומלכינוושבלעדיו אין לנו סיכוי לעמוד מול שכנינו-שונאינו, ומול כל גזירה אחרת שהוא מחליט להכות בנו.
יהי רצון שנזכיר את אבינו שבשמים יום יום, את אהבתו ואת רצונו להיטיב עמנו ונמחוק את הגאווה מלבנו, שהיא היא המידה המגונה ביותר בעיני ה' שבעבורה אנו עלולים לאבד את הכל בעולם הזה ובעולם הבא.