המנהיגות הבלתי נבחרת של מחאת רוטשילד שוב מנסה ללבות את העליהום נגד הממשלה ולהסתיר מאחוריו את יעדיה האמיתיים של המחאה שהיא מבקשת להוביל. מהתבטאויות של פעילים ויועציהם באמצעי התקשורת, וכלפי מוסדות המדינה, ומהצהרותיהם שבכוונותם להכתיב לכנסת ולממשלה את רצונותיהם ואת סדרי העדיפות שלהם דרך הרחוב, ניתן להעריך שפעילותם מונחית על-ידי שלוש מטרות מרכזיות:
א. השגת סיבסוד כלכלי מוגבר, ישיר ועקיף, לשכבות מבוססות על-ידי הממשלה, על חשבון קבוצות חלשות ונזקקות ועל חשבון אינטרסים לאומיים בסיסיים.
ב. חזרה לעמדת השפעה פוליטית בחברה הישראלית - אותה איבדו בדור האחרון בגלל: אטימות חברתית, אנטי-ציונות פעילה והזיות אידיאולוגיות בלתי מתפשרות על טיבו של העולם הסוציאל דמוקרטי החדש שיש לחזור וליישם בישראל, ועולם האינדיבידואליזם המתנכר והאנרכיזם המתגבר - על גבה של מחאה חברתית אותנטית. יסודה של מחאה זו הוא בשגיאות והזנחות של כל ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים, בהתיחסותן למצוקות חברתיות אמיתיות ולחולשות מבניות של המשק, שאותן ניתן לתקן.
ג. השלטת שלטון הרחוב על הדמוקרטיה הייצוגית בישראל, וניצול כושר הארגון העדיף של הגרעינים הקשים של קבוצות אליתה חלשות מבחינה אלקטורלית לשם כך, תוך התבססות על מקורות מימון עוינים לישראל בכלל ולממשלה הקיימת בפרט. באמצעות פוטש פוליטי המוסווה כמהלך חברתי, הם מבקשים להפיל את הממשלה הנבחרת או לשבש את כושר פעולתה וכך לסייע כמעט בכל מחיר לפלשתינים להגשים את יעדיהם המדיניים על חשבון האינטרסים הלאומיים שלנו (תרגיל הונאה חדש נוסח
הסכם אוסלו).
הפסדה של ה"צדק החברתי" מחאת רוטשילד נועדה לשרת בראש וראשונה גחמות צרכניות של קבוצה אליתיסטית המשתייכת ברובה לעשירונים 7 - 9, מתגוררת בת"א והסביבה ובאזורי המגורים היקרים ביותר בארץ. קבוצה זו שואפת להמשיך ולהתגורר באזורים אלה, אבל דורשת עתה מימון ישיר ועקיף של המדינה לתמיכה בשאיפותיהם אלה. מימון של המדינה לסוג זה של צרכנים, אינו יכול שלא לבוא על חשבונם של הרבדים הפריפריאליים, העניים, בעלי המוגבלויות הרבות והקשות ביותר ועוד.
לצד סיבסוד ציבורי לגחמות הדיור שלהם, הם מבקשים הגדלת סיבסוד ללימודיהם האקדמיים, כאשר אין כיום שום הוכחה שהמדינה והחברה זקוקים באמת לכל הלומדים הללו, ועוד פחות ברור אם כאשר יסיימו את לימודיהם יוכלו למצוא תעסוקה "מכובדת" במקצועות הנלמדים. מאחר שאנשים הנמנים על קבוצות אלה כבר הסבירו לא אחת שאם לא יקבלו מה שהם דורשים, מה שמגיע, להם ומה שתואם את ציפיותיהם, הם עשויים לנטוש כאן ולעבור לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. על-רקע ציפיותיהם ה"נזילות", מתחדדת השאלה אם ישראל צריכה להמשיך במדיניות ההשכלה הגבוהה הנוכחית שלה, שלצד בחינת רמות הסיוע שמקבלים המוסדות והסטודנטים הלומדים בהם, יש לשאול גם לכמה מוסדות ולאילו מוסדות זקוקה המדינה, ומה לעשות באלו שאין המדינה זקוקה להם - זו דוגמה קלסית לשינוי סדר עדיפויות לאומי.
נושא מרכזי אחר בדיון הציבורי כיום הוא יוקר המחיה. מצד אחד עומד יוקר המחיה של סל צריכה למשפחה של ארבע נפשות ששוויו 10000, 15000, 20000 שקל ויותר, (אצל אלו שחיים לפי ציפיות ולא לפי יכולות) ומן הצד השני סל צריכה של משפחה בת 6 נפשות ויותר שהכנסתה הכוללת נמוכה מהשכר הממוצע במשק. עצם העובדה שמתנהל דיון ארטילאי שבו אין מספרים ואין יעדים קונקרטיים של צדק חברתי, משום שמנהיגי המחאה נמנעים במתכוון מהצגתם, בכדי שלא "להתחייב" או לא "להכשל בלשונם", מעמיד בסימן שאלה חמור את סיסמת הצדק החברתי שלהם. כאשר אין מדברים קונקרטית, קל להטות דברים וקל לומר דברים והיפוכם בהסתמך על "הזיכרון הקצר" של הציבור. במקום יעדים מדברים אלה שיש להם על הרצון ל"גמור את החודש" ובה בעת הם מבקשים לככב באותה קבוצה יחד עם אלה שאין להם בכדי "להתחיל את החודש". הצגה חברתית כזו היא פארסה אחת גדולה.
מדברים על "שכר הוגן" ולחלופין על "הכנסה פנויה" לנפש או למשפחה "תיקנית". לאן חותרת המחאה בנושאים אלה באמת?! מהם יעדיה לפי עשירונים - מצב קיים, מול מצב רצוי בעוד שנה, שנתיים... חמש שנים? כיצד מוצע לממש זאת? שמענו על רצון להכביד יד על הטייקונים ועל השכבות מבוססות (עשירונים 9 ו- 10, נניח). איזו הכבדה? כיצד יגיבו שכבות אלה וכמה כסף זה מביא ל"משחק"? אני טוען שגם אם ילאימו את כל הונם האישי של הטייקונים (שאמנם ממנפים חברות עתירות משאבים, אבל משקלם הפרטי בהן קטן יחסית), ניתן יהיה להעמיד לכל אזרח מ-7.2 מיליון האזרחים בישראל מענק חד פעמי של כ-40,000 שקל. ואם יתעללו גם בעשירונים ה- 9 וה- 10, יגדל הסכום פי שלושה בקרוב; אז מה? כמה אנשים ימצאו עצמם ברחוב לאחר מהלכים כאלה?!
מדברים על "הון שחור" בערכים של כעשרים מילארד שקל בשנה, אבל איש אינו יודע היכן בדיוק הוא נמצא, ואיש אינו יודע כמה מאלה שאינם חיים כיום מתחת לקו העוני יחיו מתחת לקו העוני כאשר "תוסדרנה" כל החריגות, ואיש אינו מוכן להסביר כיצד מבצעים זאת ברמה אופרטיבית ולא ברמה של סיסמאות לתקשורת.
איך שלא בוחנים את קידום העיניין החברתי ע"י מחאת רוטשילד - "צדק חברתי אמיתי" ודרך ראלית בכדי להגיע אליו ולקיים אותו, אין בה.
במאמרים קודמים עמדתי על כך ש"במחאת רוטשילד" ומוסדותיה לא מיוצגות שכבות רחבות מאוד של הציבור הישראלי, משום שמטרותיה אינן משותפות לכלל הציבור. זאת, בניגוד לדימוי שהיא והתקשורת המגוייסת לטובתה מנסים לשוות לעצמה.
ומכאן מתבקשת מסקנה חשובה ביותר. מאחר שמחאה זו באופיה ומטרותיה אינה מייצגת את רובו של הציבור הישראלי, חייבים להזהר ולהמנע מלהמשיך ולחזק את התדמית שהיא מבקשת לעצמה, כנציגות אמיתית של רוב הציבור בישראל. המסרים החשובים המשותפים לרוב הציבור הועברו כבר לממשלה ונמצאים בתהליכים שונים של הרחבה, עיבוד והערכה. יש מקום לדרוש שהממשלה תפרסם תוכנית רצינית ומקיפה לתיקון העיוותים המרכזיים, במועד שהבטיחה (נובמבר). אבל אין להעניק תמיכה וחיזוק לכוונות הפוליטיות הסמויות והגלויות של "מנהיגות" המחאה, כפי שתוארו לעיל; חייבים למתן את האופוריה והמגלומניה של "מנהיגות" רוטשילד. אסור להניח לקבוצות שוליים להוליך את הציבור שולל ולקדם מטרות שנויות במחלוקת על גבו. לשם כך נדרשים עכשיו שלושה צעדים:
א. הפרדת המאבק הפרטני לצדק חברתי אמיתי של השכבות החלשות מזה של מחאת רוטשילד - הנהגה נפרדת, דגשים אחרים, תביעה למדיניות יישום ממשלתית המבצעת העדפה מתקנת של השכבות החלשות ביותר, הפרדת הצורך בתיקון עיוותים משיקולים פוליטיים-אידיאולוגיים-מפלגתיים, יצירת מנהיגות פריפריאלית פדרטיבית ומוקדי מחאה פריפריאלים רבים המביאים את דבר השכבות החלשות לידיעת הממשלה והציבור באופן בלתי אמצעי.
ב. צימצום ההשתתפות בהמשך ההפגנות שמארגנת מנהיגות רוטשילד: א. בכדי להחזירה למציאות ולממדיה הטבעיים; ב. בכדי להגדיל את המשקל היחסי של הפריפריה במחאה הכוללת; ג. לבלום כל ניסיון לנהל מדיניות לאומית ולהכתיב מהלכים אסטרטגיים שלא באמצעות המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים.
ג. פעילות אינטנסיבית לשילוב במחאה הפריפריאלית של חוגים רחבים שמסיבות אידיאולוגיות (סוציאל דמוקרטיה כאידיאל), ניגודי אינטרסים, והתנגדות פוליטית למינוף המחאה החברתית נגד הממשלה במקום בעד תיקון הליקויים - לא הצטרפו אליה עד עתה.
להערכתי, תוביל התפתחות כזו ליתר פתיחות בממשלה להקשיב לקשיים ולבעיות הדורשים טיפול אופרטיבי ולהתחשבות רבה יותר בהם. אני סבור שמינוף כזה, יגרום לכך שתיקון הליקויים ישולב טוב יותר בפיתוח הפריפריה הפיזית ובתהליכים חשובים של פיזור האוכלוסיה בישראל, שני מהלכים שהם צורך חיוני זה מכבר, הן מבחינה ביטחונית והן מטעמים של שיפור ניכר באיכות החיים ושימור הריבונות הישראלית.