"תחזית דמוגרפית קשה השמיע אתמול פרופ' ארנון סופר - בשנת 2000: ישראל לא יהודית" - זעקה כותרת בעיתון
ידיעות אחרונות ב-6 ביולי 1987. "...יהיו בשנת 2000 בישראל 4.2 מיליון יהודים מול 3.5 מיליון לא-יהודים: 1.2 מיליון ערבים ישראלים - בתוך קו הירוק, מיליון נוספים ברצועת עזה, ובין 1.1 ל-1.5 מיליון ערבים בגדה המערבית". אך הגיעה שנת ה-2000 והתברר כי ישראל עדיין יהודית עד מאוד, ובה מיליון יהודים יותר מתחזיתו של פרופסור סופר.
בשנת 2000 הודיע פרופסור סופר כי ביהודה, בשומרון ובעזה חיים 3.5 מיליון ערבים, ב-67% יותר מתחזיתו משנת 1987. הוא אימץ את הנתונים שהציגו הפלשתינים כחלק ממלחמתם הפסיכולוגית נגד מדינת ישראל. לא במקרה התוספת הדמיונית של הערבים הייתה גבוהה יותר ממספר היהודים שעלו ארצה בשנות ה-90.
לא עברו שנתיים, וב-15 בפברואר 2002 כתבה שרי מקובר במוסף ל
מעריב: "פרופ' ארנון סופר לא נותן לישראל יותר מ-15 שנות קיום... בשנת 2020 יחיו בישראל שישה מיליון וחצי יהודים, שמונה וחצי מיליון פלשתינים ועוד מיליון זרים".
אין מדינה בעולם שמכלילה את הזרים במניין אזרחיה. אך לפרופסור סופר יש גישה אחרת וכדי להגדיל את ממדי הבהלה הדמוגרפית עוד יותר הוא לא הסתפק בעובדים הזרים. במאמרו "התכנסות או היכחדות" מ-14 ביוני 2006 הוא צירף למניין הלא-יהודים בישראל גם את... אזרחי ממלכת ירדן: "בארץ ישראל המערבית מהווים היהודים מיעוט כבר ברגע זה. ללא רצועת עזה עומד שיעורם על 60%, וישתווה לשיעור הערבים בתוך כ-15 שנים. בסופו של דבר, ב-2020 יתרכזו 6 מיליון יהודים בלב 14 מיליון פלשתינים, מהגליל, דרך הגדה וכלה בירדן". איך מגדירים 60% מאוכלוסיה בתור "מיעוט כבר ברגע זה" - לארנון סופר פתרונים.
המציאות הדמוגרפית בארץ ישראל מתפתחת באופן שונה לחלוטין מנבואות הזעם של פרופסור סופר. הוא מתעלם מהירידה הדרמטית בילודה בקרב האוכלוסיה הערבית אשר נכנסה לתאוצה בעשור האחרון. הפריון הכולל של ערביי ישראל ירד בתקופה הזאת ב-20%, מ-4.37 ל-3.5 ילד לאישה. בתוך כך ירד הפריון הכולל אצל הבדואים בדרום ב-41%.
הפריון הכולל אצל הערבים ביהודה ובשומרון ירד ב-26%, מ-4.25 ל-3.12 ילדים לאישה ובחבל עזה - ב-14%, מ-5.7 ל-4.9 ילדים לאישה בהתאמה. ב-CIA מעריכים כי בשנת 2011 הפריון הכולל ביהודה ובשומרון ירד ל-3.05 ובחבל עזה ל-4.74 ילדים לאישה. להשוואה, לפי נתוני הלמ"ס, בשנת 2010 הפריון הכולל של היהודים במחוז ירושלים היה 4.26 ובהתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון - 5.18 ילדים לאישה.
לעומת זאת, למרות הירידה ב-14.3% בפריון הכולל אצל החרדים, מ-7.62 ל-6.53 ילדים לאישה, הוא גדל אצל היהודים ב-17.4%, מ-2.53 ל-2.97 ילדים לאישה בשנת 2010. לכן, כבר בתש"ע גדל שיעור תלמידי החינוך הממלכתי בכיתות א' במערכת החינוך העברית.
מותר לטעות בהערכות מדעיות, זה טבעי, אך צריך אומץ להודות בטעויות. כך נהג ד"ר אחמד חליחל, ראש תחום דמוגרפיה בלמ"ס, שאמר לרותם סלע מ"מעריב”: "טעינו בהערכת הגידול בפריון היהודי, ומאידך בקצב בו ירד הפריון הערבי".
ההתנשאות, זלזול בעובדות ובדעות של האחרים אינם תחליף להוכחה המדעית. אך הנזק שנגרם מהשפעת הפחדות היסטריות, שאין להן בסיס במציאות, על מקבלי ההחלטות במדינה, עלול להיות בלתי ניתן לתיקון.
לאחרונה הציג פרופסור סופר "סכנה" נוספת לעתיד המדינה על-ידי צירוף לכלל ערביי ישראל... את כלל היהודים החרדים. האם חסידי גור או חב"ד מתייחסים אל מדינת ישראל כמו "נטורי קרתא"? האם כל המוסלמים, הנוצרים, הדרוזים, הצ'רקסים והבדואים הם שונאי ישראל? ריח של קסנופוביה נודף מגישה כזאת. הגיוני יותר היה לזהות כגוש המסכן את מדינת ישראל את הלאומנים הקיצוניים הערבים עם היהודים, יוזמי החרם על המדינה יחד עם החוגים האנטישמיים הבינלאומיים. אך זאת איננה בעיה דמוגרפית, זאת בעיה מוסרית.