|
המחאה החברתית, האירוע החם של הקיץ. מוצדקת או לא, ממומנת או לא, תפסה גל עצום של תסכול וייאוש. השיא שלה לא היה בכמויות האנשים שהשתתפו בהפגנות ברחבי הארץ, אלא עכשיו, כשהמתמחים נשענים על הישגי המחאה, על התמיכה העצומה שהם מקבלים מסביב, מעניקה להם כוח להמשיך ולהיאבק, לסרב פעם אחר פעם.
|
|
נתניהו סירב. הוא טען שמדובר בחוסר אחריות. המחיר לא השתנה. "אלף מאנשינו שנלקחו מבתיהם תמורת אחד שנחטף בעת מלחמה", הצהיר חאלד משעל, זו המשוואה. זה מה שיזכרו - 1,000 מחבלים = חייל ישראלי 1. זה היחס. אלף, לאחד. המחיר הוא לא רק בהרתעה הישראלית, לא רק בסכנה שתבוא לנו מניסיונות חטיפה עתידיים שהעסקה הזאת תעודד.
השלכת אבנים, השלכת בקבוקי תבערה, מחוץ לקו הירוק, אלו פעולות שנעשו כמעט לפעולות שבשגרה. שחרור אלף מחבלים תמורת שליט מהווה חיזוק לטרור, חיזוק לחמאס, והפלת אותם גורמים שעד כה נחשבו, בטעות, כמתונים. אם הפלשתינים הולכים על תוכנית שלבים מדורגת, זה כולל סבב אלימות והענקת רוח גבית לאלו שדבקים בתורת הלחימה.
חשוב שנתניהו יגלה מנהיגות, לא רק כלכלית, לא רק ממשלתית, אלא גם מדינית. השאלה היא אם המנהיגות שלו שווה את המחיר.
|
|
אבו מאזן רצה מדינה. אבו מאזן עקף את נתניהו בסיבוב, הציג אותו כסרבן שלום, ורץ לספר לחבר'ה שבארץ פלשתין צריכה לקום מדינה. למרות מה שאמר בנאומים רבים שלו, אמינות דבריו של נתניהו ראויה לפקפוק. ההנחה היא שהוא לא רוצה להקים מדינה, לא בזמנו. לכן (אם יש אמת בפרסומים) ברגותי ישוחרר. דווקא כדי ללכת ולהוביל את ממשלת החמאס. אולי ישנו אינטרס לחזק את המתנגדים הברורים, על-מנת להטיל את האשמה חזרה על הצד הערבי, כחלק ממשחק האצבע המתמשך.
|
|