מאמרי הקודם "אסירי החמאס ונפתולי הנפש של מקבלי ההחלטות", הפך בין רגע ללא רלוונטי כשהתבשרנו על שחרור הצפוי של גלעד שליט. במאמר הזה עסקתי בתנאים המופלגים שמוענקים לאסירי החמאס בבתי הכלא בישראל ובחוסר היכולת של מקבלי ההחלטות להשתמש באסירים ובתנאים אלו כמנוף לשחרורו של גלעד שליט.
בזמן כתיבת שורות אלו, אנו צפויים לחוות בעוד מספר ימים את שחרורו של שליט והגעתו לארץ. ההסכם נחתם, הכנסת אשררה את ההסכם והנשיא עוסק כעת במתן חנינה למי שנקבע על-פי הסטאטוס שלו בחוק הישראלי.
השמחה גדולה. מאבק עיקש וממושך הגיעה לסיומו וגלעד שליט חוזר הביתה. אני מוצא את עצמי,כיציר הערכים והתרבות הישראלית בנקודת זמן זו, שנת 2011, שותף לתחושת ההתעלות הכללית ושמח בשמחת משפחת שליט שאת הסבל שהיה מנת חלקם בחמש השנים האחרונות קשה לתאר במילים.
אבל אל תוך המוזיקה הרמה והעולצת הזאת שעוטפת את כולנו, מתגנבים צלילי קאקפוניים שקטים ומאיימים כמו בסרטי האימה כשהבמאי מבשר על דבר מה קשה שעומד להתממש. צלילים אלו נוגעים למחיר ששולם ולזה שנשלם בעתיד.
וכאן אני חייב להתנתק ממהותי הישראלית והעכשווית ולנסות לצפות על האירוע וגורמיו מנקודת מבט אוניברסאלית ואובייקטיבית. שחרור 1027 מחבלים תמורת חייל אחד שנפל בשבי הינו אירוע חריג, אחד ומיוחד בכל ההיסטוריה האנושית המתועדת.
חשוב לנו כיהודים, אזרחים של מדינת ישראל שכולנו רוצים בביטחונה וכולנו מעוניינים בקיום ערכי ומשמעותי במסגרתה, לבדוק לעומק איך הגענו למצב שמחיר כזה נראה לנו לגיטימי ואם אכן הוא לגיטימי. כשיאלמו תרועות הפסטיבלים נדרש לחשבון נפש וכדאי שנעשה אותו.
חשבון הנפש צריך יהיה להתייחס לכל נקודות הציון החל מהזמן שמנהיגנו הצהירו באמונה שלמה כי לא נושאים ונותנים עם הטרור, דרך עסקת ג'בריל, דרך הרוצח קונטר סמיר תמורת 5 גופות של חיילי מילואים, דרך 400 מחבלים ששוחררו תמורת אזרח מפוקפק שנפל בשבי החיזבאללה ועד להסכם שחרורו של גלעד שליט. עסקות אלו כבר הוגדרו על-ידי ו
ועדת וינוגרד כ"עסקות מטורפות".
סוגיות אלו שממשלת ישראל לא התעלמה מקיומן ומשרד המשפטים נדרש להן לצורך גיבוש המלצות וקביעת מדיניות וסטנדרטים. שאלות שלא זכו לדיון משפטי ולהכרעות משפטיות וכוללות היבטים של מוסר ופילוסופיה מעבר לאלו המשפטיים והתיק הזה הונח לפתחו של השופט שאמגר. בעבודת הכנה שכתב עבורו הד"ר מיכאל ויגודה ממשרד המשפטים ב 7 לאוקטובר 2008, נבחנו שאלות אלו:
- האם נכון לשחרר מספר גדול של מחבלים תמורת שחרור מספר קטן של חיילים שבויים, כפי שנעשה לדוגמה בשנת 1985 ב"עסקת ג'בריל" המפורסמת, בה שוחררו 3 חיילי צה"ל שנפלו בשבי הפת"ח במלחמת לבנון, תמורת 1150 מחבלים?
- האם נכון לשחרר מחבלים לפדיון גופות של חיילים המוחזקות בידי ארגוני המחבלים, כפי שנעשה לאחרונה להחזרת גופותיהם של חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר תמורת שחרורם של 5 מחבלים בהם הרוצח סמיר קונטר?
- האם העקרונות הנכונים לשחרור חיילים נכונים גם לשחרורו של אזרח שלא נפל בשבי האויב במסגרת שליחות המדינה, כפי שנעשה הדבר בשנת 2004 כששוחרר האזרח אלחנן טננבוים משבי החיזבאללה תמורת למעלה מ-400 מחבלים?
כיצד לנהוג בעתיד מבלי להלאות ולהרחיב בנימוקים שמאחרי המלצותיו של ד"ר ויגודה ניתן לסכם אותן כדלקמן:
- המושג "שחרור בכל מחיר" הזוי ופסול.
- טובת הכלל קודמת לטובת הפרט.
- להימנע ממהלך שמשמעותו "ויתור על שלטון החוק".
הוועדה בראשות השופט שמגר שכללה גם את הפרופ' אסא כשר ואת האלוף ב(מיל.) עמוס ירון אימצה את המלצותיו של ד"ר ויגודה וסכמה בהמלצותיה (כפי שפורסם בידיעות אחרונות מיום 23.6.09), ש"תמורת שבוי ישראלי חי, תסכים ישראל לשחרר מחבלים ספורים (הדגש שלי), ותמורת שבויים מתים – רק גופות".
למרות ההמלצות הנ"ל קיבלה ממשלת ישראל החלטה מנוגדת אך קבלה זאת בשקול דעת ובסמכות, דבר שאינו מבטל את הצורך לבחון אם אנחנו מתדרדרים במדרון שנקודות הציון האמיתיות שלו הן אובדן מתמשך של הרתעה והגברת המוטיבציה של הטרור שמשמעותן פגיעה בלתי הפיכה בבטחון המדינה ואזרחיה, או שהערכות אלו מוגזמות ונצליח למצוא מענה מבצעי והרתעתי בכלים וביכולות שמצויות בידנו.את דעתי האישית בנושא פרטתי במאמר "
המלכוד של הקורבן" מיום 5 לאוקטובר 2009. ברמה העקרונית דבר לא השתנה. מי צודק יותר ומי פחות - ימים יגידו.