סוף טוב - הכל טוב?

די ברור שבהלכה שציטטנו לעיל, הרמב"ם מתייחס למצב בו אומות העולם שולטות בנו ולפיכך אין בידינו להעניש את השובים. לכן הוא לא מציע כאן את האפשרות המועדפת, זו שבה בחר אברהם אבינו [בראשית י"ד]. במצב בו אנו נשלטים על-ידי אחרים - אכן אין ברירה אלא להיכנס למו"מ על מחירו של השבוי או לחלצו בדרכים אחרות, מתוחכמות יותר או פחות. אבל במצב בו יש בכוחנו לגבות מחיר כבד, תמורת החטופים - איזו הצדקה אפשר לתת להתנהלות שלנו? ובכן, הזכרנו כבר כי בעבר הפעלנו את כוחנו לחילוצם של החטופים; בדיעבד מתברר כי בכך, לא רק שלא פתרנו את הבעיה, אדרבה, החמרנו אותה כפי שכתב הרמב"ם בהלכה. כלומר, כשנוהגים לא על-פי ההוראות של הקב"ה כפי שהן נתונות בתורה הקדושה, בהלכה, אלא מסתמכים על "כוחי ועוצם ידי" התוצאות לטווח הארוך עלולות להיות הרות-אסון. כבר כאשר הבינו אצלנו שהפעם לא יצליחו בחילוץ כוחני, "בהברחת השבויים" כלשון הרמב"ם, היו צריכים להסיק את המסקנה הנ"ל, שמעתה לא מנסים בכלל לחלץ חטוף בכוח צבאי או אחר, אלא גובים מהחוטפים מחיר שאינו נגמר עד שהם ישחררו אותו או לפחות יבינו ויפנימו שהכללים השתנו. שאמנם אנחנו רגישים מאוד לחיי אנשינו ואחד מאתנו שווה אלפים מהם, אבל את האלפים ישלמו הם, החוטפים, לא אנחנו. הרי השכל הפשוט אומר שעלינו להפעיל נגד האויב, לפחות את אותם כלים שהוא מפעיל נגדנו, כלומר ללחוץ בנקודות הכי רגישות וכואבות. אין שום הצדקה משום סוג לעובדה שמתכנני החטיפות ובני משפחותיהם חיים טוב בסך-הכל, שאינם חוששים מהתגובה שלנו כי אנחנו מוסריים בלה-בלה. ואם אכן חפצי-חיים אנחנו, הגיע הזמן שתהיה להם סיבה טובה לחשוש לחייהם. אבל המציאות מלמדת שהלקח הזה, כמו גם לקחים אחרים אגב, לא נלמד אצלנו והלוואי שיילמד מכאן ולהבא. בינתיים מתברר שבצד השני לומדים אותנו הרבה יותר טוב מכפי שאנחנו לומדים אותם או אפילו את עצמנו, ומציאות זו מעלה מחשבות עגומות ביחס לסיכויי שרידותה של המדינה הזאת לאורך זמן. הרושם המצטבר הוא שאצלנו מתייחסים לכל אירוע כאל מקרה פרטי; לא מזהים תהליכים, בטח לא בזמן אמת, ובכלל לא קושרים בין אירוע אחד למשנהו. מבחינה זו, אנחנו מחקים בדייקנות את התנהלותו של אדם הראשון בגן-עדן. אבל בעוד הוא היה לו תירוץ טוב, הוא חדש ולא היה לו ממי ללמוד, במה נצטדק אנחנו? [בראשית ב']: [טז] וַיְצַו ה' אֱלֹקִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. [יז] וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת. הסיפור ידוע; הוא אכל ולא מת, לא מיד על כל פנים, אבל תשע מאות ושלושים שנה אחר-כך הוא מת וגם צאצאיו ממשיכים למות בגין אותה אכילה מוקדמת מדי. אנחנו לא צריכים לחכות כל-כך הרבה זמן כדי לראות את התוצאות למהלכים שנקטנו, הם מתפוצצים אצלנו בכל עת שמתחשק לצד השני לפגוע בנו. אלא מה - כנראה התרגלנו לסמוך על הנס, שהרי אין שום הסבר הגיוני לעובדה שהמדינה הזאת ממשיכה לשרוד למרות כל המהלכים האוויליים של מנהיגיה בעשרות השנים האחרונות. שרידות זו היא תופעה על טבעית, ממש נס. אז אפשר וצריכים לבקש מהקב"ה שימשיך לשמור עלינו גם מהשטויות של עצמנו, אבל ישנו כלל הלכתי ש"אין סומכים על הנס" וכדאי מאוד שנתחיל לפעול נכון לטובת שרידותנו, גם בדרך הטבע. דומה שהחילופין שנעשו השבוע מספקים לנו הזדמנות מצוינת לשנות כיוון ולהתחיל לפעול נכון. אומנם כבר הכריז ראש הממשלה שמשוחרר אשר ישוב לדרך הטרור דמו בראשו, אבל זו עוד אמירה ריקה כל עוד לא ימלאו אותה בתוכן. וזה מתחיל במילים; להפסיק לדבר בסגנון השיחדש ולומר את האמת, שמופעל נגדנו טרור איסלאמי ומכיוון שכך, אין לנו ברירה אלא להגיב בטרור נגדי. כלומר, להכריז שמעתה כל טיל שהם יירו עלינו ייענה בגשם של טילים. עלולים להיפגע אצלם גם אזרחים - נורא חבל אבל הרי הם מנסים לפגוע באזרחים שלנו, אז אין שום הצדקה שאנחנו נעניק חסינות לאזרחים שלהם. נו, מותר לחלום לפעמים... ולא נותר לנו אלא להתנחם בהבטחת הנביא ישעיהו [מ"ב] להתגלוּת המנהיג האמיתי בקרוב ממש: [א] הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ-בּוֹ, בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי; נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו, מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא. [ד] לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ, עַד-יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט; וּלְתוֹרָתוֹ, אִיִּים יְיַחֵלוּ.