תבוסה מחפירה שהנחלנו לעצמנו שוב הייתי בגולה הדוויה, כשהיו חילופי שבויים מבישים. שוב הייתי צריך להסביר ולהתנצל על טיפשות מנהיגינו. ושוב לא הצליחו בני-שיחי להבין את הסבריי. בינינו - גם אני לא הבנתי את הסבריי. פשוט ולעניין: משפחה אחת - באמצעות קרנות, שאיננו יודעים דבר על טיבן ובסיוע תקשורת מסיתה ובלתי-אחראית - לקחה בשבי במדינה שלמה, שמנהיגיה איבדו את קור-רוחם, ונכנעו בקלות ללחץ - גם בניגוד לעמדותיהם כביכול.
וכדי להסביר לנו כמה אידיוטים אנחנו וכמה עלובים מי שמוליכים את המדינה אל אבדנה - הם ניפקו לנו מיד אחרי העסקה המבישה עוד עסקה, שאין אפילו מלים לתארה (עסקת גרפל). אמריקנים שאלו אותי מה קורה לנו, ועניתי בדבר, שכבר אמרתי לפני הרבה שנים: בניגוד ליפנים, שעושים חראקירי ברצינות, ורק פעם אחת, אנחנו עושים זאת בשמחה עשרות פעמים. ואחר כך כל מיני מתיימרים להיות מנהיגים, או קברניטי ביטחון, אומרים, שלא עוד. ודאי. עד מחר בצהריים, שישכחו את הבטחתם.
ובמוחי צר-האופקים אני יכול לחשוב רק על הסבר אחד: בחירות באופק הקרוב. וכידוע, בחירות דוחות הכל - גם שיקול-דעת וגם אחריות לדורות הבאים של חטופים, שייפלו חס וחלילה קרבן למדיניות מטורפת ובלתי אחראית.
זה התחיל במכירת החיסול של עסקת ג'בריל; נמשך בשחרור שלושת החטופים מהר דב; אחר כך שוחרר סוחר הסמים אלחנן טננבאום; עכשיו
גלעד שליט ואילן גראפל. מכירת חיסול של כל העקרונות באסטרטגיה הישראלית ללוחמה בטרור. הכל תמורת לא-כלום, תוך סיכון כל יושבי המדינה - כרגיל, במשא-ומתן, שמנהיגינו מנהלים. זה הסגנון הישראלי במכירות פומביות.
פדיון שבויים הנה מצווה חשובה, אך כבר במסכת גיטין הגבילוה חכמינו: "אין פודין את השבויים אלא כפי ערכם", הם פסקו. ומספרים, כי היה רב ידוע באשכנז, שנלקח לבית-האסורים, וסירב להשתחרר כיוון שהנסיך, שהורה על מאסרו, דרש מקהילתו סכום עצום על פדיונו. והרב סיים את חייו בכלאו, ולא הפר את צו חז"ל. מי שחושבים, שאלה סיפורים בעלמא, כדאי שיהרהרו בהתנהגותו של
מאיר עמית, ראש "המוסד", שהתעקש אחרי מלחמת ששת הימים לשחרר את שבויינו מ"הפרשה" גם במחיר אי-שחרור שבוינו ממלחמת ששת הימים; ולבסוף, הוא הצליח לפדות את שתי הקבוצות גם יחד.
המגבלה, שעלינו לשים על פדיון שבויים, הנה דבר כה ברור, עד שאפילו ראשי חמא"ס הבינוהו: נחטוף עוד כמה, הם איימו, וישוחררו כל שבוינו. כי אין סכר, וכבזויים נהיינו.
איפה המודיעין השחצני שלכם? שאל מישהו ממארחיי. מכין את השחצנות הבאה, כדי לכסות על מחדליו, עניתי. לא נסעתי לארצות-הברית לייצג את כישלונרי מודיעיננו ואת בטלני מערכת ביטחוננו. כמה ישראלים, שהיו בכנס, לא אהבו את ביקורתי על המערכת הישראלית. לשמחתי, אני אדם פרטי ולא עובד ציבור, ואומר בריש גלי את דעתי - כולל בריאיון בקול ישראל בערב שלפני שחרור שליט - כיוון שמעולם לא היססתי להשבית שמחות מיותרות. זו עוד מפלה מבישה, אמרתי למראיינת, שלא אהבה את דבריי.
שוב נוכחנו באפסות המערכת היקרה שהקמנו. חטיפת שליט החלה במחדל מודיעיני, נמשכה במחדל ביטחוני, והוכיחה כי מחדלים, חוסר-יכולת, חוסר כישרון ואי-רצון לחרוג מן השגרה של לבלרי הביטחון הנם דרכה של מערכת ביטחוננו הכושלת והמסואבת; ואני עדין בזיהוי מחלות המערכת. והם רוצים עוד תקציבים, כדי לחולל עוד מחדלים וכדי לנוון את החברה הישראלית, שתצמיח עוד בוגרים עם תעודות, שאינן שוות דבר על השכלתם, ועם בריאות לקויה, שיחיו בתנאים קשים, כדי שהחתולים המפוטמים מדי של מערכת הביטחון יחיו ברווחה על חשבון כולנו.
מה קרה לביזנטים? אדווארד לוטווק - אמריקני ואחד משלנו, שנשוי לישראלית - הוא חוקר ידוע בהיסטוריה צבאית. ספרו המונומנטלי על האסטרטגיה של האימפריה הרומאית תורגם אפילו לעברית. נסעתי עם מארחי הנחמד לשמוע באחד הערבים את לוטווק מציג את ספרו החדש - על האסטרטגיה של האימפריה הביזנטית - במועדון הקצינים בבסיס פורט מאייר בבירה ואשינגטון. כבר עשרות שנים מתכנסים אנשי צבא וחוקרים - רבים מאוד מהם כבר גמלאים, אך גם צעירים היו בקהל - מדי חודש במועדון הקצינים הזה לשמוע חידושים בכתיבה הצבאית.
בכניסה לפורט מאייר בדיקה קפדנית - כמעט כמו בשדה התעופה: זיהוי, ואחר כך פתחו את תא המטען של מכונית מארחי ואת מכסה המנוע, ובדקו עם מראה מתחת למכונית. "גם את הגנרל בדקו", אמרתי בתימהון למארחי. "את כולם - כולל את המשרתים בבסיס", הוא ענה. פעם, לפני כעשר שנים, כשביקרתי במרכז להיסטוריה צבאית של צבא ארצות-הברית ובאוניברסיטה הצבאית NDU הסמוכה לו, נפרסו צוותים של טילאים נ"מ ליד הש"ג ובנקודות נוספות במתקן. מאז ירדה הכוננות, אך לא פסה.
הגנרל נסע לפנינו. הוא היה מ"מ בקרב הגבורה של הנחתים במאגר צ'וסין במלחמת קוריאה, ואחר שנים הפך לטייס במארינס, והשתחרר בדרגת לוטננט-ג'נרל (גנרל של שלושה כוכבים). זה לא הפריע למחלקת הש"גים המצוחצחים לחטט גם במכוניתו. הלכנו אחריו אל מועדיון הקצינים, וקשה היה שלא להתפעל מהליכתו הזקופה ומהתנהגותו האצילית.
בניין מפואר, די עתיק בארכיטקטורה שלו, אירח אותנו. שיחת רעים, היכרויות - כולל לחיצת-ידיים עם לוטווק עצמו, שהכרתי פעם בכנס בתל אביב. אחר הקטע החברתי, עוברים לדבר לעניין. לוטווק אומר, שימי האימפריה הביזנטית היו הארוכים ביותר בתולדות האנושות, והיא שרדה בזכות אסטרטגיה מיוחדת במינה. כיוון שנמצאה באסיה הקטנה, הייתה מוקד להתקפות נשנות של אויבים מאסיה ומאירופה בכל התקופות. כדי לא להתיש את עצמה, פיתחה אסטרטגיה של קניית אויביה, והפיכתם לחומת הגנתה נגד האויבים הבאים שיתקפוה. אסטרטגיה זו נשענה על מודיעין מתוחכם ביותר, ששלח את מחושיו לכל עבר, והיה אמור לדעת הכל ומראש. כך, יכלו להציע לראשי האויבים לשאת ממזרות של הקיסר, שהתנאו לצורך הזה בתואר "נסיכה", לשלם להם שלמונים רבים, ואפילו להציע להם הצעות מסחריות. הכלת האויבים לוותה בעוצמה צבאית ניכרת, שכל סובבי האימפריה הכירוה היטב. האויב מהיום הפך לחומת מגן מפני האויב של מחר וכך הלאה.
האימפריה הביזנטית שרדה עד פלישת הטורקים, ואז התמוטטה. האם אפשר להכליל את ניסיונה, וליישמו כעת? צריך לקרוא את ספרו החדש של לוטווק, ולראות את תשובותיו.
הסינים יאכלו את האמריקנים בעוד החוקרים עוסקים בליקוק פצעי עירק ואפגניסטן, יש מי שמסתכלים קדימה ורואים עימות מתהווה עם סין.
ובינתיים מתרגשת מערכת הבחירות האמריקנית, ושוב מתמודד לא-שווה נגד לא-ראוי. ארצות-הברית, תיסוג כנראה למדיניות של בדלנות, שכופה עליה הגירעון התקציבי. בניגוד להנחות שהתבדו בדבר רתיעת המערב מקרבנות, הייתה מוכנה ההנהגה האמריקנית להתמודד עם הבעיה העירקית ועם הבעיה האפגנית. והציבור האמריקני לא עמד ויילל. אולי בגלל ביטול גיוס החובה. צבא המתנדבים השכיר (AVF) עמיד יותר - למראות ששיעורי הפגיעה הנפשית בחיילים ובחיילים המשוחררים גבוהים (וזה ניכר בשיעור גדל של התאבדויות בעירק, באפגניסטן ובארצות-הברית).
לאף אחד לא היה ברור מלכתחילה מה חיפשה ארצות-הברית בעירק ובאפגניסטן; ולכן, היה נדמה שעצם הכניסה המאסיווית אליהן הנה המטרה. דמוקרטיה, כנראה, לא תשרור בהן לעולם, כפי שלא הייתה בהן ובעוד הרבה ארצות. למרות הדמגוגיה המקובלת. כעת, יצטרכו המדינות להתמודד עם עזיבת האמריקנים.
כתב חוץ בקי, ותיק מאוד ומנוסה אמר לי, שצריך להסתכל להשוואה על מה שקרה לדרום ויטנאם: היא שרדה אחרי שהצבאות האמריקניים נטשוה, אך נפלה כיוון שנפסקה התמיכה האמריקנית. צפון ויטנאם, לדבריו, נאלצה לאלתר מתקפה, כיוון שבסייגון הייתה מכירת חיסול. לדבריו, זה עומד להישנות, כיוון שהקונגרס קופץ את ידו. "עד שנבין מה קורה, יאכלו אותנו הסינים", הוא חזה.
אסור להראות טרור החשיפה לטרור בטלוויזיה מביאה לתגובות כאילו הצופים היו עדים לאירוע הטרור עצמו - הזהירו לפני הרבה שנים פסיכיאטרים. לכן, בכנס שפיים של
המכון למדיניות נגד טרור (ICT) בסוף שנות התשעים, הציעו להיזהר בשידורים חיים של פיגועים, ולהימנע משידורים חוזרים של פיגועים ושל נפגעים בהם.
ההצעה נדחתה, כמובן, בלעג על-ידי התקשורת הישראלית - שהרי אלו, לדעתם הלקויה, חדשות לעלא ולעלא. מעניין מה היה לו בן-משפחתם של קברניטי התקשורת, או העורכים, היה בין הקרבנות. לפי טיפולם בחדשות בעניינים אחרים - תשובתי ברורה: הם קרובים לצלחת, ויעשו בתקשורת כרצונם - עד שהציבור יתמרד. וזה קרה אחרי הפיגוע בקו 5, וניתנו הוראות חדשות לדיווח מאתרי פיגוע בזמן אמיתי.
העליתי מן האוב את
מסמך שפיים הנשכח כיוון שא' - ספק ידוע ומוכר של חומרים אינטרנטיים, שאני נהנה לקוראם ולהסתכל בהם - שלח אליי דיווח במקומון רמת-גני, Local רמת-גן: צפייה בסיקור טלוויזיוני של אירועי טרור משפיעה לרעה על נשים בהשוואה לגברים.
בדיווח של תמי מאור נמסר, כי חשיפה לאירועי טרור, המסוקרים בטלוויזיה, גורמת לאיבוד רב יותר של משאבים פסיכולוגיים בקרב נשים בהשוואה לגברים, דבר הגורם לתחושות שליליות ולמצב-רוח ירוד יותר. מחקר באוניברסיטת חיפה בחן את ההבדלים בין נשים לגברים בסביבה של ניסוי מבוקר, ועומד להתפרסם בכתב-העת Anxiety Stress Coping.
פרופ' משה זיידנר מהחוג לייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה ופרופ' חסי בן-צור מבית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה מצאו, כי צפייה בסיקור של אירועי טרור גורמת לצופים לאבד משאבים פסיכולוגיים - כמו משמעות, או תחושת הצלחה - ולהיווצרות תחושת איום על החיים. במחקר הנוכחי הם ביקשו לבדוק האם יש הבדלים בין גברים לנשים בעניין הזה. לדבריהם, עד היום, מחקרים שעסקו בהבדלים של השפעת אירועים טראומתיים על גברים ונשים בדקו זאת באמצעות שאלונים, שהתייחסו לגבי העבר.
במחקר הנוכחי נחשפו נשים וגברים לקטעים מוקלטים של סיקור חדשותי של אירועי טרור מהשנים האחרונות שגבו אבדות קשות בקרב הציבור הישראלי. במקביל, שתי קבוצות אחרות של נשים ושל גברים צפו בסיקור חדשותי של אירועים יום-יומיים.
מהממצאים עולה כי הנשים שצפו בסיקור אירועי הטרור הראו רמה גבוהה יותר של תחושת איום על החיים ורמה נמוכה יותר של משאבים פסיכולוגיים לעומת הגברים שצפו באותו סיקור, והבדלים אלה בין גברים לנשים לא נמצאו בקבוצת הביקורת. עוד התברר כי לתחושת האיום ולאיבוד המשאבים יש אפקט על התחושות והם גוררים רמה גבוהה יותר של תחושות שליליות (עוינות, מצב רוח ירוד וכד').
"ייתכן שהסיבות להבדלים בין נשים וגברים נעוצות בתהליכי הסוציאליזציה המגדרית, ה'מלמדים' נשים שעליהן להגיב בחרדה רבה יותר לאירועים טראומתיים מאשר גברים", ציין פרופ' זיידנר.
המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה, שאני גאה להשתייך אליו, ממליץ (די לאזניים אטומות) כבר שנים רבות להימנע משידורים חיים מאתרי פיגוע, כיוון שהדיווח הבלתי-ערוך מזיק ופוגע. רוב הזמן מתבזבז על שידורים תפלים, על עוברי-אורח, שמנסים לעשות את קטע חייהם ("קופים") הבלתי-נשכח בהופעה בתקשורת, ועל פוליטיקאים מרמות שונות, הבאים לדוג במים העכורים - והכל כדי למלא את משבצת השידור. למטרה זו גם משדרים בלי הרף שידורים חוזרים, שמעצימים את תוצא (אפקט) הפיגוע. כלומר, תקשורתנו משרתת את האויב, שמעוניין להעצים את השפעת הפיגוע שעולל.
כדי להגיע לתוצאה זו, כינס המכון אנשי תקשורת וחוקרים, שדנו בסיקור אירועי טרור - עוד הרבה לפני אחד-עשר בספטמבר, שהוכיח, כי התקשורת יכולה להימנע בעצמה ולא בצו צנזור מלהמיט נזק נוסף על הציבור. כאמור, מסמך שפיים נותר ללא שימוש.
כמה חבל.
כבוד מאוחר הנשיא פ"ד רוזוולט כפה על הכוחות המזוינים של ארצות-הברית לא לסרב לשחורים, הרוצים להתגייס. והשחורים היו אורחים בלתי-רצויים בכל מקום - למרות שלחמו בגבורה ובנחישות, כמו במלחמת העולם הראשונה.
"אם עליי לבחור בין גיוס 25 אלפי שחורים למארינס לבין גיוס חמשת אלפים לבנים - אבחר בלבנים" - מצוטט המפקד דאז של חיל הנחתים. מעט מאוד מאלפי השחורים, שהתגייסו למלחמת העולם השנייה, קודמו. ניתנו להם משימות קשות ותפקידים דלי-יוקרה. בחיל הים, למשל, הם יכלו להיות רק נערי סיפון ומגישים בחדרי-האוכל של הספינות. כמו במלחמת העולם הראשונה, כששחור ביצע מעשה גבורה, התעלמו מכך, ולא עיטרו אותו. ואם לא הייתה ברירה - הוא עוטר בעיטור נמוך מכפי שהיה מעוטר לבן, שביצע אותו המעשה. בחיל האוויר האמריקני, שהיה עדיין רק פיקוד בצבא ארצות-הברית, הוקמה להם טייסת מיוחדת, שטייסיה ואנשיה היו שחורים (הוליווד עשתה עליהם סרט).
לפני כשנה, עם מינויו למפקד המארינס, החליט גנרל ג'ימס פ' אימוס (דרך אגב, הטייס הראשון, שנבחר לתפקיד מפקד חיל הנחתים) לשנות את המצב, ולהוקיר את ראשוני השחורים, שהתגייסו לחיל הנחתים במלחמת העולם השנייה. הוא התחיל להסתובב בקונגרס, ולשכנע צירים וסנאטורים להעניק לשחורים הללו את העיטור האזרחי הבכיר ביותר, שנהוג בארצות-הברית: מדליית הזהב של הקונגרס, שהוענקה כבר לראשוני הטייסים השחורים במלחמת העולם השנייה ולנשים שהתגייסו לאותה המלחמה. בשבוע שעבר נשאו מאמצי השדולה של גנרל אמוס פרי, והקונגרס החליט לעטר את ה"נחתים מנקודת מונטפורד" (על-שם בסיס האימונים הנפרד בצפון קרוליינה, שבו הייתה טירונותם) במדליה הבכירה.
צבאות הנם ארגונים ביורוקרטיים מסובכים ביותר, שעושים, כמו כל ארגון אנושי, שטויות, אך שומרים ביותר על יוקרתם - לעתים בחירוף-נפש מטורף. רק לפעמים, תחת הנהגה הולמת, הם יודעים לתקן את טעויותיהם.