צרכני תקשורת ופרשנות מיחסים מהימנות גבוהה לפרשנים בעלי חזות מהוגנת, שיער שיבה מטופח, בעלי ניסיון צבאי, שמאחוריהם עומד מוסד אקדמי מוכר, על שם מנהיגים ותורמים מוכרים. פרשנים כאלה יקבלו במות מכובדות לדבריהם ולכתיבתם בכלי תקשורת בעלי תפוצה רחבה, יוזמנו לתת הרצאות תמורת שכר גבוה, ואז יקבלו עליהם מטלות כגון הובלת פורומים מייעצים למדינאים ברמות הגבוהות ביותר.
כזה הוא
גיורא איילנד, אלוף בדימוס, המופיע חדשות לבקרים ולערבים בערוצי השידור, בתוקף היותו יו"ר המועצה לביטחון לאומי, גוף בעל שם רב רושם, שהשפעתו האמיתית על הביטחון הלאומי לא נמדדה מעולם על-פי אמת מידה חסרת פניות. תחת כנפיו של מכון בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים (המנהיגים שכבר העניקו לנו את השלום המיוחל) כתב איילנד כי יש דרך להשתחרר מן התסבוכת שבה אנו חיים, המצויה בין הירדן לבין ים התיכון, והיא לצאת מן הקופסה של "שתי מדינות לשני עמים" - שבה היו כלואים כל ראשי הממשלה מאז מנחם בגין.
המאמר הארוך סוקר את כל הסיבות לכשלון הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים" שנחשב לרעיון היחיד, מוועדת פיל 1936 ועד לוועידת אנאפוליס 2007, שלאורו ניתן ללכת לעבר פתרון בדרכי שלום של התסבוכת. טוב, לא את כל הסיבות, רק אלו שתואמות את ראיית העולם של הכותב. דיון ארוך וממצה של כל הסיבות החברתיות, ביטחוניות, כלכליות, וצבאיות מוביל את הקורא הסבלני למסקנה: פתרון שתי המדינות אבד עליו הכלח, ועלינו למצוא פתרון חדש, דנדש, שיקסום לכולם, יהיה טוב לכולם, יתקבל גם על-ידי מדינות ערב, ארגוני ערב, ערביי ערב, ערביי ישראל, מדינות העולם, ארגוני העולם, ויהודי
ישראל לכל גווניהם - פתרון שבו קיומה הריבוני של מדינת ישראל יהיה לעובדה שאין להרהר אחריה.
אסור לומר "קטיושה"
הבה ונסקור את דרכי הפעולה האפשריות שמציב לנו המומחה בה"א הידיעה.
הדרך האחת היא פדרציה ירדנית-פלשתינית שבה ירדן תקבל מחדש את כיבושיה משנת 1948, כולל אזרוח מחדש של ערביי יו"ש ועזה, במתכונת של שלוש מדינות states הנשלטות מן הממשלה הפדרלית בעמאן. ישראל תרוויח את סיום ה"כיבוש" ואת השליטה ה"ירדנית" שתמנע טרור. הפלשתינים ירוויחו שלטון ערבי ואת סיום ה"כיבוש". ואם ייושם פתרון "שתי המדינות", ירדן תרוויח יכולת לנטרל את החמאס המאיים עליה מן ה"גדה". השלטון הירדני ייושם בעזה באמצעות "מעבר בטוח" שעובר דרך ישראל ומבתר אותה לשניים.
דרך הפעולה השנייה היא חילופי שטחים. ישראל תמסור שטחים הנוחים לה בדרום, עוד שטחים הנוחים לה בהר חברון, כפיצוי על "תיקוני גבול" בקו הירוק, ואילו מצרים וירדן מצידן יגדילו את העוגה ה"פלשתינית" לטובת הקמתן של שתי מדינות פלשתיניות בעלות שטח גדול דיו כדי לפתור את בעיית הפליטים. ישראל אומנם תצטמצם, אבל ה"פלשתינים" יזכו למנוחה, נחלה, ומדינות מפורזות שהשכנים הערבים מפקחים עליהן. עזה תהיה "אטרקטיבית" יותר בשל הקמת שדה תעופה ונמל ימי בינלאומי. דרך השטח שישראל תמסור למצרים תמורת השטח שמצרים תעניק לפלשתינים, יעבירו המצרים מנהרה, כביש, וצינור גז שיחברו אותם לירדן. תמורת נדיבותה, תקבל מצרים מן העולם כורים גרעיניים להתפלת מים, והירדנים יקבלו גישה לנמל החדש של עזה.
להגנתו של איילנד יש לומר כי המאמר נכתב לפני כשנה - לפני ה"אביב הערבי", לפני נפילת מובארק, לפני פיצוץ צינור הגז הקיים. עכשיו נבחן עתה את שתי דרכי הפעולה שהציע איילנד ביודענו את תוצאותיו האמיתיות של ה"אביב הערבי" - דהיינו שכל משטר סמכותי שנופל מוחלף במשטר איסלאמיסטי השואף ליישם את העקרונות הנעלים ביותר של האיסלאם היסודני על-פי הסיסמה של אחים המוסלמים סניף חמאס: "אללה הוא מטרתנו. הנביא הוא מנהיגנו. הקוראן הוא חוקנו. ג'יהאד הוא דרכנו. מוות בדרכו של אללה הוא הנעלה בתקוותינו".
על-פי האפשרות הראשונה, ירדן שולטת על יהודה ושומרון עד למבואות כפר-סבא, שלושה קילומטר בקו אוויר מנתב"ג, שלושה ממבואות ירושלים, ויש לה תצפית על להבים בדרום ועל עפולה בצפון. ירדן, החוששת ממרד של האחים המוסלמים בעבר הירדן המזרחי, מתחילה להעביר מיליון "פלשתינים" ממזרח לירדן אל מערבו, ואלה מיושבים במחנות אוהלים על הקו הירוק. פליטים נוספים מגיעים בכמויות עצומות מלבנון ומסוריה, שבה הודחה השושלת העלאווית, ומונהגת עתה בידי האחים המוסלמים ופטרונם החדש, טאיפ
ארדואן. התנקשות מוצלחת במלך ירדן והסתערות ההמונים על ארמונו מחסלות את השלטון ההאשמי, והמפלגה האיסלאמית תופסת את השלטון. כדי להתגונן מפני ישראל, מבקשת המפלגה סיוע דחוף מאירן, וזו מעבירה מייד כוחות גדולים משוריינים מעירק (שננטשה על-ידי ממשל אובמה) היישר למבואות כפר-סבא. ישראל תוקפת את הכוחות האירניים על מעברות הירדן, ובחסות המלחמה, 2 מיליון ערבים צועדים לתוך ישראל שרוחבה 13 ק"מ.
לאחר יישום פתרון השני שמציע איילנד, עם פתיחת המנהרה המחברת בין מצרים ובין ירדן, ומייד לאחר בחירות נובמבר שבהם נבחר פרלמנט מצרי שמרבית חבריו הם מן האחים המוסלמים ונשיא המתמסר למרותם, מתחילה הזרמת נשק ענקית מסיני לירדן. לאורך הערבה מוקמים מתחמים של פליטים עזתיים בחסות האו"ם, ובתוכם ימוקמו טילי גראד (אסור לומר קטיושה, כי זו מגיעה רק מלבנון) באלפיהם. נמל הים הפלשתיני המוגן על-ידי הצי המצרי וזוכה למעמד בינלאומי בברכת ישראל, ממשיך לקבל נשק במימדים הולכים וגדלים המועברים בגלוי, תחת משמר מצרי, לעזה, ודרך המנהרה - לירדן להמשך הקמת עמדות הטילים בערבה. במקביל, נדרשת ישראל להגדיל את ויתוריה לצורך יישוב פליטים רבים נוספים המגיעים מסוריה (שנפלה כאמור תחת שלטון של האחים המוסלמים לאחר נפילתו של בשאר אלאסד) גם למצרים וגם בדרום הר חברון. דרישתה של ישראל לפקח על העובר במנהרה נדחית על הסף כפגיעה בריבונות מצרית-איסלאמית. אירוע אחד של אש על הגבול המצרי גורר הפעלה של 100 אלף טילים על ישראל מכל הכיוונים.
הנאמנות הבלתי מסוייגת למשטרת המחשבות
קשה לא להסכים, כי לאחר נפילת לבנון לידי חיזבאללה, נפילת תוניס לידי המפלגה האיסלאמיסטית, נפילת לוב לידי לוחמי אל-קאעידה בסיוען הפעיל של בריטניה וצרפת, עלייתם הצפויה של האחים המוסלמים במצרים ובסוריה, נטישתה של עירק לגורלה האירני, והמהומות בירדן, הסבירות להתממשות התרחישים דלעיל גדולה יותר מאשר לשלום צודק ובר-קיימא. אחמידנג'אד צדק: הוא לא זקוק לנשק אטומי כדי להשמיד את ישראל.
כיצד יכול להגיע היועץ לביטחון לאומי, בחסותו של מכון מחקר רב רושם, בחסותה של אוניברסיטה יהודית ברמת-גן, להציע למדינה היהודית הצעות התאבדות בצורה כה אלגנטית? כיצד זה שהקופסה שממנה יוצא האלוף איילנד מובילה אותו לקופסה אף יותר מזוויעה - גטו יהודי שסביבו שלטון אלים בשליטת תנועתו של חג' אמין אלחוסייני?
ישנן מספר אפשרויות המסבירות זאת:
- האופן שבו חייל הופך קצין ולאחר מכן מצביא במדינת ישראל, בדומה לשיטה הסובייטית, מחייב נאמנות למשטרת המחשבות ולקומיסר הרעיוני. זו נותנת פרס וקידום למי שמוחו נאטם לכל מה שאינו קו המפלגה. קצינים החולקים על קו המפלגה נאלצים לשמור על כך בסוד, שמא לא יקודמו עוד.
- בורות עמוקה במקרה הטוב, והתעלמות במקרה הרע, מעקרונות היסוד של התרבות שנגדה מתמודדת מדינת ישראל: אנטישמיות מובנית שעליה נבנה כל המארג הדתי-חברתי-משפטי של דיכוי היהודים והשפלתם במשך 1400 שנה, הגוברת על כל שיקול של איכות ואריכות ימים של "הרחוב הערבי".
- התעלמות מן ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות שמוכיחה כי כל מהלך יהודי שכוון לפשרה כלשהי הוביל בהכרח למלחמה ולשפיכות דמים בעצימות הולכת וגוברת.
- רווח אישי של יוקרה, כבוד וכסף הנובע מהליכה בטוחה בתלם של ההסכמה עם הדעה השלטת. באופן מובהק, כל התומכים בדרך פעולה אפשרית ג' זוכים בעיקר לבוז, משטמה, שטנה, השפלה, דיכוי, ולעתים גם לכדור בראש, לשמחתם הלא מסותרת של החושבים נכונה. לכן מדוע לבחור בה?
צמרת הביטחון של מדינת ישראל - מן הקצינים ועד לפרשני התקשורת, מן הפרופסורים למדע המדינה ועד למומחי המוסדות להתווית המדיניות - הוכיחו, כמעט לחלוטין, שכל תחזית שבה ידגלו תתברר כמוטעה, ואף הפוכה למציאות. כאשר דוּבּר באופן מלומד על חובת "נטילת הסיכונים למען השלום", הייתה זה טעות מוחלטת. נטילת סיכון היא הימור המבוסס על סיכוי שהרצוי יקרה. אלא שכאשר מתברר שהרצוי לעולם לא קורה, והמצוי קורה תמיד, הרי אין מדובר עוד בנטילת סיכון אלא באיוולת ידועה מראש. אבל כאשר הפתרון להצדקת התחזית שבעקבות מסירת רצועת עזה לשליטה ערבית לא יירו קטיושות על ישראל, הוא שינוי שם הרקטה מ"קטיושה" ל"גראד", מדובר באיוולת כפולה ומכופלת. כאשר מומחה מטעם הקונספציה עומד על כך שפתיחת דרכי הים לטובת סניף מקומי של האחים המוסלמים, תחת פיקוחו של הסניף הראשי של האחים המוסלמים, היא ערובה לשלום, הואיל וכדאי יותר לייבא מלט וביצים מאשר גראדים - הוא מביע זלזול מוחלט באמונתם של האחים המוסלמים. כאשר מומחה מטעם הקונספציה טוען שקידום טילי קרקע אויר אל שפת התעלה הוא מהלך של חיזוק ההסכם, הרי הוא הגורם הישיר למותם של אלפי ישראלים במלחמה מיותרת (יום כיפור). שוב ושוב מוכיחה הצמרת את חוסר יכולתה להיפרד מן הקונספציה של אותם הזמנים, וכי גם אלפים רבים של יהודים מתים אינם מסוגלים לשחרר אותם ממנה.
הקונספציה הנצחית שאף פעם אינה מנצחת
הקונספציה היא שהערבים-מוסלמים הם בדיוק כמונו. שהאם הערבייה היא בדיוק כמו האם היהודייה. שהאב היהודי הוא בדיוק כמו האב הערבי. שהמשפחה הערבית היא בדיוק כמו המשפחה היהודית. שמשאת הנפש היהודית היא בדיוק כמו משאת הנפש הערבית. זוהי הקונספציה ואין בלתה, למרות שמידה מזערית של יושר אקדמי היה מוכיח, מפי הערבים, מכתביהם, ממחקרי דעת קהל, כי אף אחד מן הקביעות לעיל אינה עומדת במבחן המציאות. האם הערבייה תקריב בשמחה את בניה ובנותיה למען הג'יהאד, האב ירצח את בתו שחישבה להוריד את החיג'אב, המשפחה הערבית-מוסלמית משוללת מושג האהבה, ומשאת נפשה של החברה אינו רווחה, כי אם כיבוש, דיכוי, השפלה וגזל של כל מי שאינו משלה - יהודים בישראל, קופטים במצרים, אשורים בעירק ובלונדיות בנורבגיה. כל אלה הם מעבר להבנתה של העילית הביטחונית, שרק לה יש גישה לתקשורת לממון וליוקרה.
אהה, לא אמרנו מהי אותה דרך פעולה ג', המייתרת את התפיסה, את הקונספציה הכושלת של שתי מדינות לשני עמים, שלא הועלתה על-ידי איילנד ו/או על-ידי כל גורם הפועל תחת חסותה של האקדמיה הישראלית-בינלאומית: שתי מדינות לשני עמים - אנחנו כאן, והם שם.
"שם" זה רצועת עזה, שמסביבה גדר, ויש לה מוצא של 12 ק"מ לסיני המצרית.
הכרה ישראלית במדינה הפלשתינית בגבולות 1949 של רצועת עזה.
הכרה בכל ערביי ארץ ישראל כאזרחים של פלשתין-חמאסטן-עזה.
הצעת חוזה שלום למדינת פלשתין, תוך שמירה על כל כללי הדיפלומטיה.
החלת החוק הישראלי על כלל השטח שבין הירדן לבין הים עד לגבול הפלשתיני-מצרי.
הוצאת כל הארגונים המטפלים בפליטים (ובראשם אונר"א) אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל.
השבת אזרחי פלשתין למולדתם הרוחנית חמאסטן, אם בעידוד כספי ואם בשל מסוכנות.
השלת כל אחריות לגורלה של עזה, והטלת האחריות הזו על תושביה, מנהיגותה ושכניה הערביים.
מעניין כי דרך זו לא עלתה כלל בהרצאתו המלומדת של יו"ר המועצה לביטחון לאומי, אפילו לא לדיון. זאת, למרות שהיושר האקדמי מחייב לדון בהצעות גם אם אינן עולות בקנה אחד עם האמונות הפוליטיות של האקדמאי.
הייתכן כי יושר אקדמי אינו דרוש כאשר דנים בשאלות פעוטות כגון גורלם של חמישה מיליון יהודים?
אלא שלמזלנו, או לרוע מזלנו, יש דבר החזק יותר מפרשנים מכובדים הכותבים מסות עתירות מילים שהקשר בינן ובין המציאות מקרי בהחלט: המציאות. היא שתביא אותנו לדרך פעולה אפשרית ג', כיוון שהחלופה היא להיות קופטים במצרים, אשורים בעירק, ויהודים בלוב שלאחר האביב הערבי.