הדוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) קבע שאירן מפתחת נשק גרעיני. בישראל מתלהט הדיון הציבורי בשאלה האם ישראל צריכה/מסוגלת לתקוף את אירן בכוחות עצמה. באירופה שלא למדה דבר מניסיון העבר (הלא-כל-כך-רחוק) יש נטייה להשלים עם התגרענותה של אירן. בארצות-הברית מכהן נשיא הלוקה בהבנת המציאות ואינו בשל/מסוגל להחליט את ההחלטה הנכונה היחידה במציאות הנוכחית, וזו צריכה להיות צ'רצ'יליאנית ולא צ'מברלינית.
בנסיבות אלה ראוי להעלות על סדר היום שאלה שנדחקה לקרן זווית כתוצאה מהעיסוק הכפייתי בסכנת הפצצה האירנית. הכוונה לסכנת הפצצה הפלשתינית. הטיפול בפצצה האירנית הוא מעבר לכוחותיה של ישראל והוא מחייב התמודדות בסדר גודל מעצמתי, כלומר מחייב התעשתות אמריקנית. הטיפול בפצצה הפלשתינית הוא בתחומי היכולת והחובה של ממשלת ישראל.
מי מהפצצות מסוכנת יותר? אין זה מובן מאליו שזו האירנית היא התשובה הנכונה לשאלה. גם אין זה בטוח שהימצאותה בידי אירן משמעותה הפעלתה המיידית נגד ישראל. ייתכן שעוד לפני כן יקרוס המשטר בטהרן.
לעומת זאת, הפצצה הפלשתינית, גם אם איננה גרעינית, עושה שמות בישראל. במשך 18 שנים הולכת ישראל מדחי אל דחי, בעוד רשות הטרור הפלשתינית הולכת מחיל אל חיל. הדבר נעשה בעידודן של כל ממשלות ישראל, שמאלניות ו"ימניות", ההולכות בזו אחר זו בתלם שחרשו עבורה האוסלואידים ובאמצעות שטיפת מוח מתמדת כאילו הקמתה של מדינה פלשתינית (נוספת) בארץ ישראל, הפעם בלב הארץ, היא התנאי לשלום.
הזדמנויות פז תהליך הפקת הלקחים בישראל לוקה בחסר, וגם אחרי 18 שנים של הטחת הראש בקיר ואמונה עיוורת כאילו הדרך לשלום עוברת דרך מדינה ערבית בתוככי ארץ ישראל אין ישראל עוצרת, אינה מסתכלת לאחור, אינה רואה את מחיר הדמים הנורא של מלחמת אוסלו ואינה מבחינה שתובענותו של האויב אינה יודעת שובע.
ראש הממשלה נתניהו קיבל 2 הזדמנויות פז, ב-1996 וב-2009, לעצור את הפצצה הפלשתינית הפועלת ככדור שלג ומדרדרת את ישראל לתהום. בכהונתו הראשונה הוא הצדיק את מדיניותו בכך שהוא יכול רק למזער נזקים. בכהונתו השנייה הוא נמנע מן ההחלטה המנהיגותית האמתית שעליו להחליט: להפסיק את תהליך "השלום", כי מדינה פלשתינית ושלום הם דבר והיפוכו, ומי שבאמת רוצה שלום חייב להתנגד למדינה כזו, לפצצה כזו.
על-רקע זה חשוב גם להדגיש שהפצצה הפלשתינית המתפתחת ברמאללה מסוכנת מזו החמאסית שבעזה. מטרותיהם של אש"ף/חמאס זהות, גם אם סגנונם שונה: אבו-מאזן, חביב העולם וחביב התקשורת הישראלית, אינו אלא זאב מעונב העוטה עור כבש ומוליך שולל את ישראל, שאינה מתעוררת ממצעד האיוולת האוסלואידי ומהנחות היסוד שלו, שקרסו כצפוי מראש. החמאס לעומתו הוא לפחות אויב שאינו מערפל את כוונותיו, שהן כאמור זהות.
לעניין התוקפנות מעזה יש פתרון צבאי (ע"ע חומת מגן ביהודה ובשומרון), ובלבד שמטרתו של מבצע אפשרי לא תהיה הפלת החמאס כדי להגיש את עזה לאבו-מאזן על מגש הכסף של חיילי צה"ל. שליחת חיילי צה"ל למטרה זו - חיזוק אויב אחד (המחבלים "הטובים") על חשבון אויב אחר ("המחבלים הרעים") - היא מעשה בלתי מוסרי, ואין לעשותו. אין כל הצדקה לעשות צעד כלשהו לחיזוקו של האויב מרמאללה.
בהקשר זה יש לדרוש מנתניהו למצוא פתרון יצירתי לסוגיית המאחזים במקום לפנותם באלימות, למען "השלום" ושלומעכשיו: אם יימצא שבית יהודי מסוים נבנה על קרקע ערבית פרטית, יש לרכוש את הקרקע ולפצות את הבעלים - אם יוכיח את בעלותו - ולהבא להימנע מהתיישבות על קרקע ערבית פרטית. יש מספיק קרקעות מדינה ביהודה ובשומרון, שאותן חובה ליישב.
סילוק הפצצה הפלשתינית שמאיימת על ישראל, שקורעת את הציבור בה, שדורשת טיהור אתני גזעני ואיסור על יהודים לגור בבתיהם בלב מולדתם - הוא בכוחו והוא מחובתו של נתניהו. איום זה מוחשי יותר מן האיום האירני, ואף נמצא בתחום יכולותיה של ממשלת ישראל, ובלבד שראש הממשלה יעשה את ההחלטה הנכונה, שבשבילה נבחר בשנית.