מלחמת הרשויות - מחוקקת ושופטת הדמוקרטיה בישראל נמצאת בהליכי התגוננות מפני בית המשפט העליון. ה'התגוננות' היא בעיקרה כנגד מורשת
אהרן ברק אשר קעקע את אימון העם במוסד-על זה, בקבעו כי 'הכל שפיט' ע"י קומץ שופטים עליונים, גם במחלוקות לאומיות, פוליטיות, השקפתיות ודתיות. אני מסכים כי לעתים יש צורך ב"שופטים בירושלים" להכריע בתיקים ספציפיים שעיקרם מחלוקת ערכית, לאומית והשקפתית, גם אם ההכרעה איננה תואמת את עמדתי. אך שתלטנות תריסר כוכבי-העליון מתבטאת בעמדתם החד-צדדיות, בדרך כלל, בהציבם את זכויות האדם גם מעל לשאלות ביטחוניות, דתיות ולאומיות. והרי זו כשלעצמה סוגיא השנויה במחלוקת בין אסכולות משפטיות.
סיבה נוספת לכך שנקעה רוח (חלק נכבד מ) העם מן המעמד שבית המשפט העליון ניכס לעצמו, היא ביטול חוקי כנסת. (כמה בוטלו עד היום? לדעת גוגל 6 הוראות חוק. לדעת כולם: הרבה סעיפים לא נחקקו מאימת הביטול). אני מסכים שיש אולי מקום לביקורת שיפוטית על החקיקה, כדי שלא נגיע ח"ו לחוקי סדום או נירנברג, אך
לא יתכן ששרביט זה יהא מסור לחבורה כמעט-מונוליטית מבחינה השקפתית ולאומית.
כולנו דוגלים בחשיבות המשפט, ובמוּרָמוּת השופטים. גם מנקודת המבט התורני יש מקום לייחס לפרקי המשפט הפלילי והציבורי מעמד מעין 'משפט המלוכה' הנחוץ אשר ובלעדיו "איש את רעהו חיים בלעו" ("אלמלא מוראה של מלכות"; אבות ג,ב). לפיכך, אני חרד מאד מאבדן האימון במערכת המשפט כולה, גם בסוגיות הנעדרות סממני מחלוקת השקפתית, עקב אי הסכמה עם השופטים בהאלהת זכויות הפרט וחירותו. או-אז ניקלע ל"איש את רעהו חיים בלעו". ואולי יקומו, חלילה, בתי דין 'פרטיים', נוסח העולם התחתון?
נגד אקרובטיקה חקיקתית בשבועות האחרונים עמלים חברי כנסת רבים באקרובטיקה חקיקתית, נוסח בזאר טורקי, שנועדה לגרום בדרכים מפותלות למינויים יותר מאוזנים ל'עליון', בחתך ההשקפתי ימין-שמאל. הזירה שנבחרה היא הרכב 'ועדת המינויים' וחישובי איוּשָה במזדהי ימין-שמאל. התרגיל הראשון הוא ה'מפתח הגורלי'; הפחתת חודש וחצי מהמינימום הנדרש למשך כהונת נשיא ביהמ"ש תסלול את השטיח לשופט גרוניס שיזכה ממילא בחברות בוועדה הנכספת.
המהלך יניב תשואה שבתמורה לחקיקה כה פרסונלית הוא יצביע בהכרח עבור 'שופט ימני'. התרגיל השני הרבה יותר מפולפל, ועיקרו מניפולציות לקבוע מי בדיוק יבחר את הממנים של נציגי לשכת עורכי הדין בוועדת המינויים לשופטים. והמשך 'החשבון' נהיר לספקולנטים בלבד. תכל'ס, הכל יקום ויפול על השאלה מי יהיו מרכיבי ליגת העל, ולא מי יהיו השחקנים עצמם.
גבירותיי ורבותיי, אם חישובי-חישובים כאלו עומדים בבסיס מערכת השפיטה זו הערובה הטובה ביותר להימאסותה ולהסתאבותה. זה לא רק 'לא נשמע יפה' אלא פוגם קשות במכובדות הכס העליון, שהיא תנאי הכרחי לסמכותו.
ומאי תקנתיה? אין בפי נוסחה מדויקת למינוי שופטים, אך שאלה זו כלל לא עלתה על הפרק - התקשורתי לפחות - עד ימי 'אסכולת ברק' האקטיביסטית. הוי אומר, כדי להשיב עטרת מינויים ליושנה יש צורך בהסתלקות קיצונית ומוצהרת מפסיקה בשאלות לאומיות והשקפתיות, בהן העם יכריע בכנסת. שאלת טכניקת המינויים תירפה ממילא, אם גם לא תירפא.
שאלון הצהרת עמדות כיום, לאחר שהאימון כבר פג, אין מנוס מגיוון מלאכותי של גלריית שופטי העליון. זה ממש אינטרס חיוני שלהם(!) להזמין אל הכֵּירה המשפטית גם בעלי דעות חלוקות. למימוש אתגר זה אין מנוס מעשית שימוש במעין 'שימוע' (איזו מילה נוראית ומפחידה!) למועמדי שפיטה בעליון. אינני סבור כי ועדת החוקה בכנסת, הפוליטית במובהק, היא הפורום לעריכת המיבדק. אולי 'חברת השמה'? אולי פורום מיוחד המייצג את כלל חלקי האוכלוסיה (כן! כולל בני מיעוטים) יארגן שאלון-פרופיל? אין לי נוסחה גם לדרך ההכרעה בעקבות השמעת הדעות והעמדות, ואף לא קריטריונים לניסוח ה'שאלון', אבל אין מנוס מלהפעיל מגמה זו לפחות בעשור הקרוב, עד שתתגבש מסורת של רב-גוניות טבעית.
מערכת מאוזנת הממנה את עצמה מנקודת מבט תורנית-רבנית אני מנסה לדלות השראה מן המקורות. מסתבר כי דרך מינוי דייני בית הדין הגדול, ודייני "כל פלך ופלך", מסורה בידי... המערכת השיפוטית עצמה: "אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחים בכל א"י ובודקין כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו,
עושין אותו דיין בעירו. ומשם מעלין אותו ל[בית הדין ב]פתח הר הבית ומשם מעלין אותו לפתח העזרה,
ומשם מעלין אותו לבית דין הגדול." (רמב"ם, סנהדרין ב,ח). הלוואי עלינו!
בצד הנחייה זו אנו מוצאים בהלכה את המוסד "בי"ד לכל שבט ושבט" (על סמך יעוצו של יתרו: "לשבטיכם"). אני שומע כאן טיפוח שיטתי של נציגות שבטית-עדתית... האמנם?