לאחרונה אנו שומעים בארץ קולות מבהילים, חשוכים, קולות שמזכירים תקופות נוראות בהיסטוריה של המין האנושי. הקולות האלה תובעים מן הנשים להפסיק לשיר בפני גברים, ולהפסיק לשבת בשורות הראשונות של האוטובוס, ולעבור לשבת בשורות האחרונות.
כולנו יודעים על התקופה האיומה בארצות הברית, שבה גזרו על אנשים בעלי צבע עור שונה, במקרה זה שחור, לא להתערבב עם הלבנים המיוחסים. היו להם מקומות בילוי משלהם, ואפילו בתי שימוש משלהם. בבתי הקולנוע בארץ מוקרן עכשיו סרט העוסק בנושא הזה, "העזרה", ובו מראים בין השאר סצנה קורעת לב, שבה אישה שחורה, שמשמשת מטפלת לילדי הבית, אינה יכולה לגשת לבית השימוש שנמצא בתוך הבית, והיא חייבת להתאפק עד שעת כושר וללכת לעשות את צרכיה בחוץ בפינת מסתור. בסופו של דבר פתרה בעלת הבית ה"נדיבה" את הבעיה: היא בנתה למשרתת השחורה בית שימוש משל עצמה, שאסור היה לילדים הלבנים לגשת אליו.
הדרישה מנשים לשבת בחלק האחורי של האוטובוס נראית לי אכזרית ומשפילה באותה מידה. האם אישה אינה יצור אנושי? האם לא כתוב בתורה "ואהבת לרעך כמוך?" האם התכוונו רק לזכרים? לא. התורה אינה מנוקדת. אפשר באותה מידה לקרוא את הפסוק הזה "וְאָהַבְתְּ לְרֵעֵךְ כָּמוֹךְ". כך אני קוראת את התורה. היא ניתנה לנו בצורה בלתי מנוקדת, כדי שגם נשים תוכלנה להזדהות עם המסרים האנושיים המוצפנים בה. כך אני גם קוראת את קריאת שמע: "וְאָהַבְתְּ אֶת ה' אֱלֹהַיִךְ בְּכָל לְבָבֵךְ וּבְכָל נַפְשֵׁךְ וּבְכָל מְאֹדֵךְ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶה אֲשֶׁר אֲנִי מְצַוֵךְ הַיּוֹם עַל לְבָבֵךְ". הקריאה הזו בלשון נקבה עוזרת לי להתחבר עם כוח הבורא שבתוכי.
פתחון-פה ליצר הרע
התורה נכתבה עבור כולנו. היא ניתנה לכולנו. נשים, גברים וטף. עשרת הדיברות מתייחסות לכל אדם באשר הוא אדם, בלי שום קשר למינו, גילו, גזעו ודתו. לכן כל-כך נורא, כל-כך מפלה, כל-כך משפיל, משפיל את הגברים עצמם, לדרוש מנשים ללכת ולשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, פן חס וחלילה יגבור עליהם יצרם. סליחה? אנחנו אשמות בכך שהגברים הדתיים לא מתרגלים שום משמעת עצמית ומתגרים מכל אישה שעוברת מולם? אם כך, בשביל מה הם מתפללים, בשביל מה הם מקיימים את כל מצוות התורה (אם הם מקיימים) אם לא כדי לשלוט על היצר הרע? אם כך, מדוע הם לא שולטים בו?
עצם הדרישה מאישה לשבת מאחור נותנת ליצר הרע פתחון-פה. היא בעצם אומרת לו: אנחנו אנשים חלשים, אנחנו לא יכולים להתגבר על היצר שלנו, לכן לקחנו את הפיתוי ושמנו אותו מאחור, כדי שלא נראה אותו.
ומה קורה ברחוב? אולי עוד מעט יהיה אסור לנשים לצאת החוצה, כי גם שם יש גברים, והם יכולים להתגרות, רחמנא לצלן. ואולי יגזרו גם עלינו כאן ללבוש את השמלות האיומות השחורות של העולם המוסלמי ולשים רעלה על פנינו, ואז יראו לנו רק את העיניים?
עד כדי כך אתם חלשים, הגברים של העולם הדתי? אתם לא יכולים להסתכל על אישה ולראות בה בן-אדם, לא אובייקט מיני? להסתכל על אישה ולראות בה יצור אנושי שזקוק לאהבה ולחמלה כמו כל יצור אחר, ולא לערבב בזה יצרים מיניים אגואיסטיים?
עצם הדרישה הזו אומרת שהדת פשטה את הרגל (לפחות במקרה הזה), היא לא יכולה לעזור לגברים מיוחמים לשים גבול ליצר שלהם ולרסן אותו.
פשט, רמז, דרש, סוד
ומכאן נעבור לפסוק שהיה עבורי, יחד עם שני פסוקים נוספים, שנים רבות כמו פיסת הבד האדומה ששמים לפני השור והוא יוצא מכליו. שלושת הפסוקים המדוברים הם: "קול באישה ערווה", "ברוך שלא עשני אישה" ו"נשים דעתן קלה". כן, כשקוראים את הפסוקים כפשוטם, כמו שקוראים אותם כולנו, וכמו שלמדנו אותם בבית הספר, הם נשמעים נורא. לא פלא שאנשים רבים ובמיוחד נשים התרחקו מן הדת בגלל שלושת הפסוקים האלה. גם אני, לפני שהתחלתי ללמוד קבלה, הזדעזעתי מן הפסוקים האלה והייתי בטוחה שהדת היהודית היא דת שמפלה נשים. אלא שלא כך הוא הדבר. הדת היהודית, בבסיסה, מכירה בערכה העליון והנעלה של האישה.
כולנו מכירים את ראשי התיבות המפורסמים, שמתבטאים במילה פרד"ס. אלה הם ראשי תיבות של רמות ההבנה האנושית של התורה. יש ארבע רמות הבנה: הראשונה היא פשט. כלומר להבין את התורה כפשוטה, ברמת ההבנה הבסיסית של סיפורי התורה. אלא שהבנה זו היא שטחית, ורבי שמעון בר יוחאי אומר בספר הזוהר במפורש שמי שמבין את התורה ברמת הפשט הוא בהיפוך אותיות של המילה - טפש.
הרמה השנייה היא רמז. התורה נותנת לנו רמזים כדי שנבין אותה יותר לעומק, והרמזים הללו פזורים בכל הספר הקדוש. מי שקולט את הרמזים יכול לעבור לרמת ההבנה השלישית - שהיא הדרש. ברמת ההבנה הזו אפשר להבין דרושים שלמים, שגם הם נמצאים בתורה, אלא שרק אנשים עם הבנה מסוימת יכולים להבין אותם.
והרמה הרביעית, הגבוהה מכולן, היא רמת הסוד. כאן מוצפנים כל סודות התורה, ומי שמצליח לקלוט ולהבין אותם, מובטח לו שיגיע לעולם הבא. לרמה הזו הגיעו כל הצדיקים הידועים והנסתרים, ולמזלנו - אלה החיים כיום - שאנו חיים בתקופה שבה כל סודות התורה, הזוהר והקבלה נחשפים לנו, בחסד בל יתואר. וכך רבים מאתנו, כולל נשים, יכולים היום ללמוד קבלה, לקרוא בזוהר, ולהבין את הסודות הנסתרים של התורה. שכן התורה ניתנה לנו כדי שנשאל שאלות, לא כדי שנקבל את הדברים בלי להבין אותם ונקיים מצוות כמו רובוטים. לכל מצווה יש הסבר עמוק ומטרה נעלה, לחבר אותנו לעולמות עליונים. ורק אם אנו יודעים ומבינים את הפירוש, אנו יכולים להתחבר לעולמות הנעלים הללו.
"קול באישה ערווה" - הפירוש האמיתי
מאז שהגעתי לקבלה הציקו לי שלושת הפסוקים הללו, אבל ידעתי שאקבל עליהם תשובות. את התשובה הראשונה קיבלתי די מהר. כשנאמר על נשים שדעתן קלה, בעצם מתכוונים לומר שהמודעות של האישה עולה בקלות רבה יותר לעולמות עליונים והיא מבינה דברים בקלות רבה יותר מן הגבר, לכן היא פטורה מהרבה מצוות, כי היא לא חייבת לעשות פעולות פיזיות כדי להבין מה שגברים יכולים להבין רק אחרי הנחת התפילין, למשל, או התעטפות בטלית או תפילות רבות.
ואכן נחה דעתי, כי הרגשתי שאני מבינה ויודעת הרבה דברים מבלי שלמדתי, פשוט מתוך עצמי, מתוך החיבור עם אור הבורא שבתוכי. תמיד ידעתי והרגשתי, אלא מפני שגדלתי בסביבה כל-כך חילונית וחומרנית, פחדתי לומר את התובנות שלי, פן יחשדו בי שדעתי נטרפה עלי. הסתרתי את התובנות הללו והתעלמתי מהן, עד שהדחקתי אותן לגמרי. הגיעו הדברים לידי כך שכשנולדו בני שקלתי לא לעשות להם ברית. והאמינו לי שבמצב העניינים אז יכולתי לעשות זאת והדבר היה עובר בשקט. אבל משהו בתוכי לא נתן לי לעשות זאת, למרות שחשבתי שנים רבות שהברית היא התעללות בילדים רכים וכאב ללא צורך. רק כשהגעתי לקבלה הבנתי את המשמעות הרוחנית העמוקה שבדבר ואת הסבל הגדול שיכול להימנע מן הגבר לאחר שעבר ברית, מכיוון שהברית מטהרת את התינוק ברמה שקשה לתאר.
ההבנה של הפסוק "ברוך שלא עשני אישה" הגיעה מאוחר יותר. למדתי שאישה הוא שם צופן לכלי. הבורא בנה אותנו, את הזכר ואת הנקבה, בצורה שונה. האישה בנויה ככלי לקבל את האור, והגבר בנוי כצינור שיעביר לנו את האור הזה. לכן כשגבר אומר "ברוך שלא עשני אישה" הוא בעצם מודה לבורא שברא אותו כצינור להעביר את האור לאישה, כי בלעדיו לא היו נוצרים חיים. כדי ליצור חיים חדשים, צריך את הצינור שיעביר את האור, שהוא הגבר, ואת הכלי שיקבל את האור, שהוא האישה.
ההבנה של "קול באישה ערווה" חיכתה זמן רב עד שהבנתי אותה. נדרשו לשם כך שנים רבות של קריאה בזוהר ושל תרגול המודעות שלי להגיע למקום הנכון כדי להבין את הפסוק העמוק הזה. גם כאן, הפסוק הזה הוא צופן. את שם הצופן "אישה" אנו כבר מכירים - מדובר כאן על הכלי. הכלי האנושי באופן כללי, גם נשים וגם גברים. הבורא ברא אותנו כולנו, את כל בני המין האנושי, ככלי שיוכל לקבל את אורו של הבורא.
"קול" אמור להיות מכשיר שמחבר את מיתרי הקול עם העולמות העליונים. כלומר, כשאדם משתמש בקול שלו, הוא צריך לחבר את עצמו לעולמות עליונים ולדבר מתוכם. לא להיות שקוע בהבלי העולם הזה ולומר דברים שאין בהם ערך, במיוחד לא רכילות ולשון הרע. במידה שהוא לא עושה כך, הוא פותח פתח ליצר הרע שאורב לנו תמיד בכל מקום.
"ערווה" הוא שם צופן למקום תורפה שממנו יכול להיכנס היצר הרע. מקום התורפה הזה נוצר עם החטא הראשון, של אדם וחווה, ומאז הנחש אורב לנו בעיקר במקום הזה - באיברי המין של הגבר ושל האישה, כדי להחטיא אותנו. הברית מסירה מהתינוק חלק מכוחו של יצר הרע שמצוי במקום הזה ומקלה עליו את חייו כבוגר. האישה אמורה לשמור על המקום הזה מכל משמר ולכן הוא גם חבוי. אבל גם אצלה נמצא עדיין אותו יצר הרע שאורב לה. עם זאת, הערווה אינה מקום תורפה דווקא ליצר המין, אלא לכל יצר רע שהוא. ולכן אם אנו משתמשים בקול שלנו בצורה לא נאותה, אנחנו פותחים פתח לאנרגיות שליליות שתיכנסנה לחיים שלנו ותגרומנה לנו כאוס בצורה זו או אחרת.
בחזקת פשע נגד האנושות
זה הפירוש של "קול באישה ערווה". ואין לו שום קשר לנשים שרות. דבורה הנביאה שרה. מרים הנביאה שרה. וגם לנו, לכל הנשים באשר הן, מותר לשיר. ואין בכך שום עבירה, ואנו לא מחטיאות אף אחד. ואם הדבר גורם לגברים מסוימים שיצרם יתגבר עליהם, אזי הם צריכים להתגבר עליו ולחנך אותו, לא להפריע לבני אדם אחרים, שהם במקרה זה נשים, לבטא את עצמם בציבור. זוהי זכותנו המולדת. לכן קיבלנו מוח ועיניים ואוזניים ולב ופה, כן, פה, כדי לפתוח אותו ולבטא את עצמנו, בכל צורה שהיא. רצוי כמובן שזו תהיה הצורה הנאותה, ושהקול שלנו יבוא מהמקום הנכון. אבל החוק הזה חל גם על הגברים.
וכל מי שמנסה לסתום לאישה את הפה, בנימוק של "קול באישה ערווה", אני מודיעה לו חד וחלק, אין לו על מה לסמוך, אלא רק על פירוש שגוי של ההלכה, והוא גורם עוול בל יתואר לחצי מאוכלוסיית העולם. הוא גורם פשע שיכול להיחשב כפשע נגד האנושות.