וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם...וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה'...הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ [בראשית כ"ח, ז'-ח'].
אדם הוא אדון חלומותיו. הוא יוצר אותם. הם לא באים אליו מעולמות בהם אין לו דריסת רגל כשהוא ער. אם הם שדרים - הם יוצאים ממנו אליו, עולים ממי התהום הנישאים עימו במעמקים סמויים גם מעינו, לכל מקום אליו הוא הולך, אל המעיין הנובע, כמאמר חז"ל, "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" [ברכות נ"ה, ב']. גם אם הם מתלבשים כאלגוריות, כמשלים, כחידות, לידתם בפשט וייתכן כי לא כפי שסיפרו לרבים את תוכנם הם נחלמו. הן זה פירושה של התיבה היוונית "אלגוריה", לדבר בצורה אחרת, ב-agora, בשוק, בקהל, אם כדי להעצים את הסיפור בדרמה המעוררת תשומת לב מיוחדת, אם כדי לנפות אותו מקליפותיו האישיות מדי, מאלה הזוכרות חוויות שאין חולקים אותן עם הרבים משום צנעת הפרט, אם אפילו כדי להסתיר אותן.
יוסף חולם, לא רואה חלום, חולם, בפועל יוצא, בפועל שיש בו עשייה אישית, "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם..." [בראשית ל"ז, ה'] והנער, שאחיו התייהרו וקינטרו יום-יום ללא הפוגה, חשב בסתר ליבו שאף על-פי שהם גדולים ממנו בשנים, הוא גדול מהם בחוכמה וביכולות ויום יבוא ועליונותו תוכח. זה מה שהרהר בינו לבינו. זה מה שחלם. זה לא מה שסיפר ברבים. ברבים סיפר "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" [שם, ז'], אלגוריה, וגם: "...וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" [שם, ט'], אלגוריה נוספת.
על האלגוריה שוודאי התפרשה להם הם שנאו אותו "עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" [שם, ח'], שנאה כפולה ומכופלת, פעם על מה שחלם, חֲלֹמֹתָיו, ופעם על מה שסיפר, וְעַל דְּבָרָיו. לכך רמזו חז"ל כשאמרו על עולם החלומות
"אין חלום אלא שיש לו פתרון" [ספרי, במדבר], מקורו הוא פתרונו. נבוכדנצאר מלך בבל נסער כולו מפני שלא ידע לפתור את חלומו ואיים להוציא להורג כל חכם מחכמי מדינתו שלא ידעו לפרשו, עד שבא דניאל, שאף עליו ריחף להט החרב, ואמר לו: "אַנְתְּ מַלְכָּא רַעְיוֹנָךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה" [דניאל ב', כ"ט] - אתה אדוני המלך, הרהוריך, רעיוניך שאתה מהרהר בהם על משכבך בלילות, באו אליך בחלום לומר לך מה העתיד
על-פי מה שאתה חושב, צופן לך.
החלום הוא תפילה
מה היו הרעיונות, ההרהורים, שהטרידו את שנתו של יעקב כאשר לן לינת אסופי בשדה בין אבני המקום אליו נקלע בנוסו מבית אביו הזקן והעיוור בו שלט כבר אחיו הבכור?
כל מי שנס על חייו מפחד פחד מוות מן המוות. על הפסוק "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה" [דברים ל"ב, כ"ה] אומר רש'י: "כשבורח ונמלט מן החרב
חדרי לבבו נקופים עליו מחמת אימה
והוא מת והולך בה". זו משמעותה של הקללה "מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד" [דברים כ"ח, ס"ז]. הפחד מן האיום שנשאר מאחור מתחלף
בפחד מפני הפחד. מעתה לא האויב אורב אלא המוות עורב, מוות אחר, מוות של נכר, מוות של עקירה, מוות של תלישה מבית אב ומולדת וחצרות הזיכרון. האדמה עצמה נסה מתחת לרגליו של הנס ממוות ידוע החרד שמא ייאסף במוות הלא ידוע.
הפגישה עם הנכר היא קשה. הראש מונח על אבני מקום של אקראי. אין אדם בסביבה. אין קרוב. אין גואל. מה שנותר הוא האלוהים. אולם איה האלוהים? היש אלוהים? מה שנשאר הוא להתפלל שיהיה אלוהים, להאמין כי יתגלה, כי יהיה הערב האחד לחייו של הנס אל בלתי הידוע. זה החלום. החלום הוא תפילה.
יעקב חלם תפילה. מה שסיפר הוא האלגוריה שהולבשה על החלום. אפשר לספר אותה, ליידע בה את הרבים. אפשר להוריש אותה.
התפילה מוצבת ארצה. היא עולה מקרקע המציאות. מציאות חתומה. אי-אפשר לשנותה. מציאות של מלחמה על הבכורה שגבתה בגידה באח, גניבת דעת האב. מציאות של משטמה שנארגה שתי וערב. איום ממשי. חרדה שכולה אמת. זאת תפילה שמגיעה השמיימה. היא לא שם. על המגדל שבנה דור הפלגה כתוב: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" [בראשית י"ד, ד'] ולא מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה. כמו "אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ" [איוב כ', ו']. תפילה אינה מונחת למעלה. היא עולה. היא חותרת לגעת. היא בתנועה מתמדת. עולה. יורדת. בחלום המחפש את האלוהים היא מגיעה, היא מוצאת אותו, הימצאותו למעלה כביכול, היא המענה לתפילה.
באלגוריה הדברים לבושים אחרת: "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה'...הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ". הלבוש הדרמטי של ההיענות לתפילה המשלחת את יעקב בוטח לדרכו, היא התייצבותו של האלוהים בראש הסולם. בחלום הוא ישנו. לתפילה יש כתובת. היא מגיעה. האלגוריה, מחזה רב הוד, סיפור ניצחונה של האמונה על החרדה ובמחזה מסתיימת בתיבת בשורה: וּלְזַרְעֶךָ. יש עתיד. יש חיים. יש לא רק מנוסה. יש הבטחה של שיבה. בסולם התפילה הזה המוצב ארצה בכל דור ודור, על אבני המציאות של חיינו, עלינו עד הנה, גם אנחנו בני יעקב, בדור הזה שלנו.