מתי הצביעות לגיטימית

עקרונות הדמוקרטיה מחייבים הגנה על חופש הביטוי. התיקון לחוק לשון הרע הזעיק את העדר לכנס חירום בסינמטק. בזה אחר זה, עלו לבמה כלבי שמירה מבוהלים, חשפו שיניים, ונשבעו לא לפחד. סתימת פיות מבשרת את בוא הפשיזם, הזהירו. האם הם באמת מוטרדים מפגיעה בחופש הביטוי? ממש לא... בישראל הדמוקרטית, חופש ביטוי הוא רק מה שבכירי העדר קבעו כחופש ביטוי. לדוגמה: סרבנות משמאל = מצפונית! סרבנות מימין = מרד! רוב שמאלני בכנסת תמיד לגיטימי, שהרי "הבוחר אמר את דברו", רוב ימני תמיד דורסני (עריצות הרוב). שכחו את המיעוט הדורסני (בית המשפט העליון והתקשורת + עריקים מהימין) שעקר 8,000 יהודים. אגף "הלא-נחשבים" הבאתי מהארכיון שלושה קטעים. בקטע השני חתן פרס נובל, פרופסור ישראל אומן, מוחה נגד האלם ששיתק את שוחרי חופש הביטוי לנוכח סגירת ערוץ 7. תמיכתו במתנחלים והכיפה שעל ראשו מקטלגות אותו אוטומטית באגף "הלא-נחשבים". בקטע השלישי, איש שמאל הפיץ דעה שלא מקובלת על המגזר, וחטף בראש. (אגב, אפרופו חופש ביטוי - קבוצת פרופסורים מישראל פנתה במכתב לוועדת פרס נובל וביקשה לא לתת לפרופ' אומן את הפרס משום תמיכתו במתנחלים. תשובת הוועדה: הפרס ניתן על הישגים - לא על דעות! שכל אחד ינחש את הצד הפוליטי של אותם פרופסורים...) רומסי חופש הביטוי בימים שחיילי צה"ל נלחמו מול החיזבאללה, המשורר אילן שיינפלד חש מצוקה רגשית עמוקה. כדרכן של מצוקות משוררים, גם המצוקה הזאת כפתה על המשורר פורקן במקשי המקלדת. אז הוא כתב שיר ("תחזקנה"). ולמרות שהשפעת המסרים של שיינפלד מתמודדת בליגה של קליפת השום, מיד קפצו עליו שמאלנים. סליחה, זה לא הם שיונקים מהפיטמה של האימא השמאלנית שלהם את הקלישאה על הנכונות להיהרג למען זכות הזולת להשמיע את דעתו? התעמקות בפליאה הביאה אותי לאותה מסקנה עגומה - אין כמו צעקני חופש הביטוי לסלוד מחופש ביטוי אמיתי. תשאלו את המשורר אילן שיינפלד. שופופו...