עברה כמעט שנה אבא, מאז שראיתי אותך עוצם עינייים. אמבולנס שחור לקח אותך מכוסה לתחנת הביניים של הסוף. למחרת פגשתי אותך חנוט עם פה פתוח, בשאגת אל-מוות. מהדהדת את ה"די, די", שצעקת במשך שנה, שבה לא אפשרו לך מיתה ראויה, כי שילמת שכר-דירה על מיטה. לחייך שקועות, מכווץ לתוך העולם הבא, ולא יכולתי לעזוב אותך ככה. אז אחזתי באלונקה, עד פי הקבר, מסרבת שיטילו אותך בחבטה, כי "לעפר תשוב".
היה יום גשום, והתכריכים היו דקים. החזקתי את ראשך וירדתי פנימה לבור ורציתי להמשיך לרדת. הקברנים לקחו אתים בידיים, ואני שלפתי צפורניים ולקחתי רגבים לחים. הידקתי אותם, שיכסו אותך כמו שמיכה. ואז לקחתי את זכותי, לכרות לך מנוחת עולם באת. מסביבי שמעתי את האדמה מוטחת בצרורות, מכסה אותך במרחק עד מחיי. נותרתי לבד, נסערת מאוזלת ידי במשך חודשים ארוכים. לעזור לך למות בכבוד, כמו שכתבת במפורש, בעודך צלול ובריא.
מקווה שאלוהים פתח בגדול את שערי השמיים. שהכין לך כיסא מרווח מספיק לצדיק. כמי שלחם בחייו עבור תינוקות, נכים, אלפי פגועי תאונות דרכים, עבודה, ניתוחים רשלניים. שקיבל אותך כמו מלך, כמי שהיה סניגורם של נתינים. שלפחות שם, בין מלאכים, אתה מחובק ונח. אבל רציתי שתדע, שאני פה נלחמת.
שבועיים אחרי השבעה, עליתי ליפי הנפש בכנסת. שמתי להם על השולחן מכתב אישי, טרום הצעת החוק "מרשם המוות". 16 הרימו יד, מיעוט שנדחה, ובכך נגזר דינם המעוות, של גוססים וחולים במדינת דת. שכמוך, לא יוכלו לזכות ברחמים, בסוף החיים. זו הסיבה אבא, שמאז לבשתי את הגלימה השחורה שלך. איתה ערערת בבית המשפט העליון, של העולם הזה, "התחתון". בלי תואר לעסוק בצדק, הבנתי שאני חייבת למצוא דרך חוקית אחרת, לפתוח דלת. זו הסיבה שהחלטתי ליזום כנס בשם "חמלה בסוף החיים". כדי שהגורל לא יצחק לי בפנים. ולכל מי שחייו יקרים לו, ומותו.