מי שזכה, כמוני, לגדול בתקופה גשומה בהרבה מתקופתנו ה"מודברת", זוכר בחיבה ובגעגוע את ההפתעות הקטנות ומשמחות עין ולב, שהשנים הגשומות זימנו לנו. נתחיל כמובן בנרקיס מלך הביצה. לא אוכל לשכוח את המרבדים המלבינים והמזהיבים שהיו צצים בתוך משטחי הירק. לא רק פריחתם הייתה מרהיבה, אלא גם ניחוחם. עד כדי כך היה ריחם חזק, שהיו נוהגים לסלק את הצנצנות המלאות בנרקיסים אל מחוץ לחדרים לקראת שנת הלילה!. ולא רק בחדרים פשה ריחם אלא גם בשדות עצמם. ומי שחוש הריח שלו טרם נזדהם אז בריחות הנוראים של מזהמי התיעוש למיניהם, יכול היה ממש להריח את ריח הנרקיסים, כשנשבה הרוח מהשדות.
מאז ההפרטה, נכון יותר מאז שנתרבו מכונות הכביסה בחדרים, נודף ריח הניחוח המלאכותי של אבקות הכביסה למרחקים... אבל יש שעות חסד פתאומיות ומפתיעות, כשעולה מהמכבסות הפרטיות שלנו איזה ריח ישן ומוכר. אני נעצר בהילוכי במדרכה, ועולם שלם של זיכרונות ריחות ילדות נשכחים עולה באפי. חשבתי פעם לשאול את חברותינו, שהפכו לכובסות שלא בטובתן, מהיכן השיגו את האבקה הניחוחית הזו? אבל לאחר רגע אני מתחרט ואומר לעצמי, ששום חיקוי ריח לא ישווה למקור!
ושיטת המשוכות המצהיבה וריחה החריף והצורב. והטוריים המתוקים בין ערוגות גן הירק הישן, ובחודשי האביב של שנה גשומה יוצאים ועולים צמחים נשכחים ומדיפים ריח בחוזקה, בטרם ייחסמו בניחוח ההדרים הכובש. מי זוכר היום את הרכפה המזרחית? צמח צנוע ומשתרע, ורדרד-לבן, העולה בגבעות החמרה? אבל אילו ריחות היו מופקים ממנו! היום יש עדיין בפרדסים הרחוקים גושי רכפה מועטים. אבל אם אני רוצה ליהנות מטוב ריחה של הרכפה, עליי להתכופף ולהנמיך אל הצמחים. וזה לא רק לא נוח, נו, בגילי המתקדם, אלא גם חסר את הקסם של הריחוף האוורירי, שהיו הרכפות ממלאות בו את האוויר.
מחול נפלא של צבע וריחות
אכן, השנים הגשומות היו מעלות צמחים נשכחים שכל כך חסרים לנו היום על גבעת התב"ע שלנו. מחול נפלא של צבע וריחות, שהתחולל בתוך "הקו הכחול" ממש, ולא בשטחים המופקעים לשכונות הרחבה מדומיינות. סחלבים, שפתנים, תורמוסים על ארבעת צבעיהם. ולקראת הקיץ היה עולה באלפיו עוקץ העקרב הלבנבן, שגם אם אינו ממש פרח יפה, וגם אם סיפורי רעילות עמומים מקיפים אותו, הרי ריחו הנפלא פורץ למרחקים.
ומי יודע? אפשר שיצרני אבקות הכביסה יעלו מתישהו על הרעיון המושך הזה: לשחזר את ריחות פרחי הבר היקרים שלנו! ואז לא נצטרך לצאת לרעות בשדות זרים רחוקים, אלא נהלך כשיכורים בין המדרכות, נאזין ליבבה הצורמנית של סיבובי תופי הכביסה, נשאף את האוויר המיטיב, ונתבסם מהריחות הנפלאים שאבדו לנו. נשמתי יוצאת לפעמים אל שדות הבר של ילדות רחוקה.