אחד אחד הם מתבגרים לנו, אבירי התקשורת והאוחזים בקרנותיה. דווקא במקצוע הקורא לכאורה לצעירים ולנועזים, למרחיקי הראות קדימה, נראה כי הסגידה לוותיקים גוברת על כל שאיפה לחדשנות, ויותר משהם רוצים לחדש, הם רוצים להידמות למזדקנים.
על-פי ההיגיון, הוותיקים הם אלה שאמורים לאמוד את הדברים על-פי ניסיונם, ואם הדברים אינם תואמים - לשנות את התיאוריה. אבל בשדה התקשורת הדברים הפוכים. אם הדברים אינם תואמים את התיאוריות שהגו או למדו בהיותם צעירים, הרי שהעובדות אינן נכונות. אם מה שהיה צריך להיות לא קרה, ומה שלא היה אמור לקרות אכן קרה, לפתח חטאת רובץ והאסון משחר לפתחנו. אם היה עלי לבחור תכונת אופי אחת המאחדת את כל אנשי התקשורת בני למעלה מ-50, אלה המשתייכים לעדר התקשורתי החושב נכונה - הרי זו עגמומיות.
הנה בכיר השדרנים,
רזי ברקאי, המשדר מזה שני דורות מן המוסד שאמור להיות הצעיר והמַצעיר ביותר - גלי צבא ההגנה לישראל. כאשר נשאל כיצד, על-פי ניסיונו העשיר, הוא רואה את העתיד, עולה על פניו ארשת של עגמומיות עמוקה, עיניו מצטעפות, והוא נד בראשו כאותו יהודי זקן במרקש הרואה את בית הכנסת שלו נשרף בפעם השלישית. אוי ווי, אני רואה שחורות, אני חוזה נוראות, זה לא מה שצפיתי, זה לא מה ששידרתי, זו לא המדינה שלי, לא לילד הזה פיללנו, את הילד שהיה צריך להיות היפלנו, אויה לנו כי אבדנו.
די לשמוע את השדרנית הדנה בהוצאה מחדש של ספרי קניוק, ובמיוחד ב"סוס-עץ", שפורסם ערב מלחמת יום כיפור כסיפור של ערב מלחמת ששת הימים, באווירה של דיכאון עמוק. כפור נכאים נושב מן המקלט כאשר השדרנית נאנחת שמלחמת ששת הימים הייתה הנקודה הגבוהה (היא לא מכירה את הביטוי איגרא רמא) שממנה יש רק הידרדרות לבירא עמיקתא. כל כך עמוקה הבירא עמיקתא הזו שבאמת איני מבין כיצד זה אני מאזין לשידור על הכביש המהיר שבין אשקלון לבאר-שבע, הצפוף בכלי רכב חדישים הנהוגים בידי המעמד הבינוני שחולפים על פני השוטר המשועמם, בשובי מאירוע משמח בביתם של קיבוצניקים הבונים את ביתם המרווח, בזכות הצלחתו של המפעל המפרנס את הקיבוץ ברווחה.
די לשמוע את
יוסי שריד - האורח הקבוע ביותר מעל גלי האתר של אותם שדרנים ושדרניות מזדקנים, המספר בקולו העמוק כיצד המדינה שבנה הולכת לעזאזל, שאין הוא מכיר כלל את מה שצומח בה, ולו רק יכול, היה הופך אותה למה שהיא צריכה להיות: מדינה צפון-אירופית שלֵווה, צודקת, שוויונית, קרירה, מסבירה פניה למהגר, סלחנית, סובלנית, תרבותית - כדי להבין כי עגמומיות תקינה פוליטית היא המסר הנכון לעם ישראל בעת הזו, ושמעולם לא היינו כה מבודדים, רשעים, חסרי תרבות, שנואים, מקוטבים, רגזנים, שעתידם לוט בערפל הקרוי שחת.
אם נאמין לכל אותם שדרנים וכתבים ופרשנים שהשתלטו על אמצעי התקשורת אי-שם לפני דור או שניים, שמקבלים למועדון רק את אלה שדעתם זהה לזו שלהם, הרי שסופנו היה אמור להגיע כבר לפני 15 שנה. טוב, מחר. והכל כיוון שלא עשינו כעצתם, שסירבנו לחשוב על עצמנו ככישלון.
ניוט גינגריץ' - לא יהודי, לא ישראלי, ולא מחויב לשום בוחר יהודי
אנו כ-י-ש-ל-ו-ן?! באיזו מדינה מערבית יולדת אישה מרצונה שלושה ילדים - ישראל או שוויץ? באיזו מדינה מערבית עולה מספר מקרי האונס האלים בפקטור של 50 אחוז כל שנה במשך חמש שנים - ישראל או נורבגיה? איזו עיר נחשבת לבירת הפשע של אירופה - ירושלים או שטוקהולם? לאיזו מדינה יש יותר חברות הזנק - לבלגיה או לישראל? איזו מדינה מסוגלת להוציא מאות כלי טייס למלחמה, במקרה הצורך - ישראל או בריטניה? איזו מדינה נתבקשה לספק פצצות חכמות לנאט"ו, כמעט מיום למחרתו - איטליה או ישראל? איזו מדינה מוליכה את קו המדבור דרומה - ארה"ב או ישראל? באיזו מדינה יש יותר כותרים חדשים לנפש - בפורטוגל או בישראל? באיזו מדינה מספר הילדים הנולדים שווה למספר האזרחים המקומיים העוזבים מפחד הפלישה האיסלאמית - ישראל או הולנד? (רמז, הולנד). באיזו מדינה יש עלייה תלולה של רצח זרים על שום היותם זרים - בישראל או בגרמניה? באיזו מדינה מערבית החוב הלאומי לנפש מצטמצם - בצרפת או בישראל? באיזו יבשת צפוי הסדר החברתי להתרסק ביחד עם המטבע שלה, בשל חובות שאיש אינו מסוגל לשלם - בישראל של אסיה או באירופה? איזו מדינה חייבת גמלאות לעובדיה בסך 200 מיליארד דולר שאין לה מהיכן לגייס - ישראל או קליפורניה? וכולי וכולי.
אין דבר שזקני התקשורת לא זועמים עליו, ותולים בו את קולר הכישלון, יותר מאשר הדשדוש בתהליך השלום. לו רק הצלחנו למסור את הארץ לידי המתנקש הערבי הסדרתי, אזי היינו מיד הופכים להצלחה, לאותה ארץ אגדתית שבה שוררים שלום, ביטחון ורווחה שמישהו אחר משלם עבורם. לו רק היינו מסוגלים לירות ללא ייסורי מצפון בכל ארך-שיער שכיפה לראשו ורצונו לבנות את חייו בארץ אימותיו - היינו דמוקרטיה טובה יותר. אבל לא. אנו הכישלונרים מסרבים לעשות שלום עם שכנינו החביבים, מהססים ללחוץ על ההדק, ולכן הכישלון בכל התחומים האחרים כפול ומכופל.
האומנם? כדי להוכיח לנו שאיננו כישלון, בא אחד המועמדים לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקנית, ניוט גינגריץ' - לא יהודי, לא ישראלי, ולא מחויב לשום בוחר יהודי (שרובם מצביעים באופן עיוור לדמוקרטים) ומשיב על כמה שאלות. האם נכשלה ישראל בחוסר יכולתה להתקדם בתהליך השלום? שואל המראיין התקין פוליטית. מי שקורא לתהליך בן שבע-עשרה-שנה, שבו האחד מציע הידברות והשני מפגיז אותו בטילים "תהליך שלום", שוגה באשליות, עונה המועמד. ומה באשר לזהותו של העם הפלשתיני שעימו אמורה ישראל לחלק את אדמתה? אין עם כזה, אומר הרפובליקני לבן השיער, ומעולם לא היה. זוהי ישות שהומצאה לצרכים פוליטיים, וכך עלינו להתייחס אליה. ומה על שיתוף הפעולה הביטחוני של ארה"ב בנושא הפיתוח של כיפת ברזל? הוכחה עד כמה ישראל מוצלחת, קובע המרואיין, ועוד הוכחה עד כמה הרעיון של שלום עם ישות המפגיזה את ישראל בטילים הוא אווילי. מה דעתך על היחס של שרת החוץ האמריקנית למדינת ישראל? הביקורת של מי שמודאג מזכויות הנשים בישראל והולך להתחבק עם הסעודים, אינה ראויה להתייחסות, משיב גינגריץ' ביבושת.
לא נראה כי המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב חושב שישראל היא כישלון. נראה כי סיווגה של מדינת ישראל ככישלון הוא המכנה המשותף שבין התקשורת הישראלית המזדעקת על ה"פגיעה בדמוקרטיה" שיוזמת הכנסת הנבחרת, לבין כל הגורמים האנטישמים שכבר קבעו שמדינת ישראל קמה בחטא. העגמומיות הנושבת מזקני התקשורת היא למעשה ההודאה בכך שהם לא רלוונטיים לחיים האמיתיים של עם ישראל השב לגבולו. עגמומיותם של דרקוני התקשורת הרובצים במאורותיהם המבוצרות בלב העיר העברית הראשונה, היא היפוך של האופטימיות הנוהרת מפניה של כל אם עברייה המביאה לעולם עוד עולל מתוך ביטחון בעם ישראל ובצור ישראל ובמדינת ישראל. חג החנוכה הוא חג הניצחון של האופטימיים על מבשרי השחורות. לעזאזל העגמומיות.