בשנים האחרונות תופסת טענת ההיוון מקום הולך וגדל בטיעוני נישומים המבקשים להקטין את חובת המס החלה עליהם בעסקת מקרקעין. בקליפת אגוז, טענת ההיוון מתייחסת למצב בו התשלומים בגין תמורת הרכישה משולמים במועד מאוחר לחתימת החוזה. לאור הכלל שיש לקבוע את שווי העסקה נכון ליום ביצועה, הרי יש היגיון בהיוון התשלומים העתידיים והבאתם לערך נכחי של יום העסקה. טענה זו יוצאת מנקודת הנחה שלו הייתה כל התמורה משולמת במזומן ביום העסקה היא הייתה בסכום נמוך יותר וכי התשלומים העתידיים כוללים מרכיב של ריבית והצמדה.
בשנים האחרונות אנו רואים נטיה של ועדות הערר לקבל את טענת ההיוון מקום בו יכלו הצדדים להוכיח קיומו של מרכיב ריבית בתשלומים הנדחים. פסה"ד אותו מרבים לצטט בהקשר זה הינו וע 1289/01
המכון הגיאופיסי לישראל. במקרה זה שולמה התמורה בפריסה לשנה וחצי כשההסכם קבע מפורשות כי לקונה זכות להקדים תשלומים ואם תעשה כן יופחת מכל תשלום מרכיב ריבית מוסכם. ועדת הערר קבעה כי ההסכם מגלה באופן מפורש את דעתם של הצדדים כי התשלומים הנדחים כוללים ריבית ועל כן טענת ההיוון מוצדקת. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל את הערעור.
בעניין וע 1287/07 תרצה זיידנבייבר שולמו חלק מתשלומי התמורה למוכרת לאחר שנים רבות ואולם הוועדה סירבה לקבל את טענת ההיוון בטענה שהעובדה שהצדדים לא התאימו את התמורה לחלוף הזמן מוכיחה שהתמורה שנקבעה על ידם הייתה סופית והיא שמהווה את "שווי העסקה" בעיניהם.
לאחרונה הובאה השאלה פעם נוספת בפני ועדת הערר במסגרת ו"ע 1132-07 דג הכסף פיתוח והשקעות בע"מ. באותו עניין נקבע בהסכם כי התמורה תהא צמודה לשער הדולר ו-93% ממנה שולמו שמונה חודשים לאחר חתימת החוזה. הוועדה דחתה את הטענה בנימוק קצר לפיו "לא הובאו ראיות לביסוס הטענה בדבר ההיוון".
היוצא מסקירת פסקי הדין הוא שאין כללים ברורים בשאלה אימתי יש להוון את שווי המכירה, ולמרות דברי הוועדה בפסה"ד בעניין המכון הגיאופיסי, כאילו לא צריך להיות הבדל בין נישומים שעושים אותה עסקה אך מנסחים את ההסכם האחרת, הרי בפועל, מאחר שבית המשפט רואה בשאלת ההיוון שאלה עובדתית, ניתן משקל רב לאופן הצגת העסקה במסגרת ההסכם בין הצדדים.
בכל הכבוד אנו סבורים כי החלטות אלה יוצרות חוסר אחידות ומשיתות על הצדדים מס שחוטא לעיקרון הטלת מס אמת: יוזכר, כי המוכרת בעניין דג הכסף קיבלה כמעט את כל התמורה החוזית רק לאחר שמונה חודשים ואולם המס אותו עליה לשלם צובר הפרשי ריבית והצמדה כבר אחרי 50 ימים (היום - 60 ימים) מיום חתימת ההסכם. אנו סבורים כי הדרישה לראיות עובדתיות מחמיצה את הטענה הכלכלית המהותית לפיה כל דחייה בתשלום התמורה מגלמת אבדן כספי למוכר שיש להביאו בחשבון בחישוב המס.