בכל אשר נפנה במציאות חיינו המדיניים כעם ריבוני היושב וחי בארצו, נמצא רק חול וחול, ושמאל אחד גדול. כך במערכת הפוליטית הכנועה והאנמית, כך בתקשורת המגויסת, בבית המשפט הפוליטי ובגורמי האכיפה הסלקטיביים.
מנחם בגין שחבר לשמאל בערוב ימיו, זרק את היהודים מסיני והרס את הישובים, ובתמורה ל'פיסת נייר' עלובה ומצהיבה של 'שלום' טמן את זרעי הפורענות של המלחמה הבאה עם מצרים. רבין ופרס, השמאלנים לכתחילה, אבירי אסון אוסלו, הביאו עלינו 'שלום עם קורבנות' וחוללו שפיכות דמים אין סופית. אריק שרון, שמאלני לעת-מצוא, גירש את היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון, הרס את הישובים ונתן זריקת מרץ לאויב הערבי להמשכת מאבקו הבלתי מתפשר על הארץ.
בנימין נתניהו, שמאלני בעל-כורחו, נכנע לפריץ האמריקני והכריז קבל-עם ועולם על קבלתו את הפתרון ההזוי והאסוני של 'שתי מדינות לשני עמים'.
מה קרה כאן בעצם? כיצד הפך עם ישראל, העם הגדול והאמיץ הזה לשלומיאל של 'שלום'? מדוע נהייתה מדינת ישראל לאיזו מדינה 'לא-יוצלחית' בעלת שתי ידיים שמאליות? מהיכן נובע כל המעיין השמאלי המתגבר הזה?
כל היכן שיש עם ומדינה, המדינה היא האויב בגדול ביותר של העם. כך אמר, וכמסתבר ידע מה שאמר, החכם בגויים, פרידריך ניטשה. זאת, בראשונה לפי שאין קורלציה בין המשתייכים לעם לבין אזרחי המדינה, ובשנית, גם כנגזרת, משום שכידוע לפי רוב הגולם עולה על יוצרו והאינטרסים של אותו גולם, דהיינו של המדינה, אינם עולים בקנה אחד ולעיתים אף ממש מנוגדים לאינטרסים של יוצרו, דהיינו של העם.
אין לך מקרה טוב יותר ממקרהו של העם היהודי היושב בארצו וחי במסגרת מדינתו ישראל, על-מנת להבין את הכלל הניטשיאני הזה ולהיווכח בתחולתו הנרחבת, הכוללת בתוכה גם את מציאותנו שלנו היום הזה כעם לא-כל-כך חופשי בארצו.
רוב העם נוטה ימינה מבחינה פוליטית האינטרס העליון של העם היהודי בדורנו הינו להגשים את יעדיה של התנועה הציונית, דהיינו להעלות את רוב העם לארץ וליישבו במרבית שטחי ארץ ישראל, תחת דגלה וריבונותה של מדינת ישראל, כמכשיר וכמסגרת, וכבסיס איתן ומצע ראוי להגשמת יעדיו התרבותיים, הרוחניים והאוניברסאליים של העם.
משמע, התכלית נעוצה לעולם ביעדיו התרבותיים של העם, לא בשום 'מקלט בטוח' ולא בשום 'שלום'. ואילו המדינה אינה אלא מסגרת הכרחית בתקופתנו, כלי להגשמת יעדים תרבותיים אלו. רוב העם היהודי בישראל מזוהה עם תרבותו העצמית וקשור במידה כזו או אחרת למסורתו ולכן, באופן בריא וטבעי, הוא נוטה ימינה מבחינה פוליטית.
והנה, למרות חוסר הקורלציה הבוטה המתקיים במדינת ישראל בין העם הישראלי בפרט לבין אזרחי המדינה בכלל, מצליח רוב העם, כלומר הימין, כנגד כל הסיכויים לנצח ע"פ רוב בבחירות ולהרכיב ממשלה. ודא עקא, שאין באמת ימין פוליטי בישראל שייצג את האינטרסים הבסיסיים של העם ופעם אחר פעם נוחל רוב העם מפח נפש כאשר מה שנקרא 'ימין' מנצח בבחירות ואילו דרכה המדינית של הממשלה היא דרך השמאל.
מדינת ישראל נגד עם ישראל, נגד האינטרסים הבסיסיים של עם ישראל, זו אם-כן תמצית תולדות עמנו בתקופתנו. כאמור לעיל, שורשה האוניברסאלי של הבעיה נעוץ בחוסר הקורלציה בין העם לבין האזרחים ובעליית הגולם המדיני על יוצרו הלאומי. ואולם בישראל, כמו בד"כ בישראל, יש עוד כמה גורמים המעצימים ומחריפים את בעייתנו החמורה, בעיית השמאל האחד הגדול השורה מדינית בכל.
התירוץ התמידי של הפניה שמאלה, דהיינו כנגד האינטרס הבסיסי של העם, הוא בהכרת האילוצים הבינלאומיים וכי 'אין לנו ברירה אחרת' באם רצוננו לחיות ב'שלום'. ואולם דע כי מבחינת האמת רוב רובם של מנהיגי הימין הפונים שמאלה, עושים זאת אך ובלבד משום עייפות החומר, עייפותם הרוחנית-נפשית, וחוסר הנכונות שלהם להתעמת עם אותו גולם מדיני שעלה על יוצרו, דהיינו עם הפקידות הממשלתית, מערכת המשפט הפוליטית והתקשורת המגויסת, משמע עם כל הצבא הרב של השמאל האחד הגדול הזה.
עם ישראל זקוק היום למנהיגות חדשה שתפעל להשיב לו את שליטתו וריבונותו במדינתו, מנהיגות אמיצה שתדע להחזיר את הגולם 'מדינה' לגודלו הטבעי עדי היותו כלי בשירות ובשליחות האינטרסים ההיסטוריים והתרבותיים הבסיסיים של יוצרו, משמע של זה העם: מדינה יהודית, של העם היהודי, בכל מרחבי ארץ ישראל, כמצע הכרחי לתיקון עולם במלכות שדי.