תכלית ראויה "באיזה צבע ניתן לצבוע את המכונית 'פורד' T-12?" נשאל פעם הנרי פורד, מייסד השושלת המפורסמת של יצרני המכוניות. "בכל צבע", השיב, "בתנאי, שיהיה שחור".
השמאל הישראלי פלורליסט בדעותיו, כמו פורד קשישא; ומעודד פלורליזם - בתנאי שזה יהיה אך ורק לפי תורתו ובצלמו. זה היה בשנות החמישים, כשאנשיו כפו המרת-דת על עולים דתיים במעברות - אסרו עליהם להתפלל, וגילחו את זקניהם ואת פיאותיהם. זה נמשך גם עכשיו, כשהשמאלנים כופים את ערכיהם על החברה ועל המדינה; ואוי למי שאינו מקבלם. מעבר לחרפות ולחרמות - הוא יכול לסיים את דרכו כמו
מרגלית הר-שפי, שהורשעה על לא-עוול בכפה רק מפני שלא רצתה לקום לזכרו של קדוש השמאל (וגם ראש השב"כ דאז הודה, שידע, אז, שהורשעה שלא בצדק, אך לא פער את פיו). והיו לא-מעט, שסיימו גרוע ממנה.
כיוון שהשמאלנים שולטים במוסדות התרבות, בתקשורת, במערכת המשפט, בפרקליטות, בפקידות הבכירה, בצבא ובאקדמיה - פשע המלחמה, שביצעה ממשלת שרון ביהודי חבל קטיף, אפילו קיבל טיהור מהסמכות הרוחנית העליונה (מועצת גדולי הבג"ץ), ואינו נחשב בעיני אבירי הצדק לטיהור אתני.
לפני כמה שנים השתתפתי במאמץ מחקרי, שהשמאל השתדל להעלימו - לתעד ולחקור את השמדת היישובים היהודיים בחבל קטיף, כדי לטהר את אדון שרון מכל שרציו ומכל עוונותיו. מעשה הטירוף קיבל את חסות בג"ץ, התקשורת ועוד גורמים. ניסיון של כמה גורמים לבדוק האם התנהגות בעלי מקצוע מסוימים באירוע הייתה אתית, נדחה על הסף. השמאל אינו מוכן שיחקרו בציצותיו. הוא העניק לעצמו את הקושאן על החוק ועל הצדק גם יחד ובעיקר על אכיפתם.
באין בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון (כידוע!) הוצאת ספרים, שתסכים להוציא את מחקרה, על הפשע של טיהור גוש קטיף מיהודיו - הוציאה
רות איזיקוביץ את ספרה,
תכלית ראויה, במו ידיה - משימה לא-קלה, אך אפשרית.
המחברת הייתה חברה בצוות מיוחד, רב-תחומי, שחקר לעומק את התהליכים, שקדמו לגירוש היהודים מגוש קטיף ומצפון השומרון (אזכיר שוב: הייתי חבר בצוות). הצוות ביקש למצוא מענה לשאלות מטרידות ביותר: איך התאפשר ביצוע הפשע בצורה כה חלקה, שקטה ומהירה? איך לא קמה התנגדות לתוכנית הנוראה, שכונתה בציניות, "הינתקות"? איך נרתמו גם חיילים דתיים לביצוע המשימה הפושעת? איך לא קראו רבנים לסירוב פקודה? איך תפקדה הנהגת המתיישבים בזמן הטרגדיה? ומפני מה חוששים גם כיום מהעלאת הנושא לדיון?
צוות המחקר הגיע בעבודתו לממצאים קשים, שפורסמו בדוח מיוחד. איזיקוביץ מספרת בתכלית ראויה על חיילים ועל מגורשים, שפגשה בתוך הגירוש ואחריו. את הספר, תכלית ראויה, אפשר לרכוש ברכישה ישירה מהמחברת - בדוא"ל:
ruti.eisikowitch@gmail.com.
תקפות חוקי ההלימה אחרי מסכת הונאה ארוכה, שבה הזימו בשמו את השמועות, שהוא מכין את כניסתו לפוליטיקה, הודיע
יאיר לפיד, כי הוא הולך להיות פוליטיקאי. ממש לא הפתעה. כנהוג להגיד במקומנו, לא נפלתי על ישבני מרוב תדהמה.
אישית, אני שמח - מכמה טעמים:
ראשית, אני סבור, כי מסורת משפחתו מחייבת - כפי שידידותו האמיצה עם אדון אולמרט, שעוד מעט יצטרך ארון להחזיק את כל תיקיו הפליליים, הנה רק המשך לידידות אביו עם ראש הממשלה לשעבר.
שנית, הוא מוכיח, שמקורותיי צדקו לגבי האיש, שיצטרף, כנראה, להמוני הבטלנים בגבעת רם, ולבסוף יתאדה ממנה כמו ערפילי בוקר. הם גורמים כלל היותר כמה תאונות דרכים, ואינם תורמים דבר.
שלישית, לפיד מוכיח שוב את תקפות חוקי ההלימה, שניסחתי עוד לפני עשרות שנים: לכל מכסה יש פח זבל.
כל מיני שביטים צצו בחמישים השנים האחרונות בפוליטיקה הישראלית, והמוני שוטים רצו אחריהם, כמו למינגים אל הצוק -
רפ"י, ד"ש, "שינוי", "המרכז", קדימה ומה לא. פח הזבל הפוליטי אוצר את שאריות כולם. כל הנוהים אחריהם שכחו, כי שביט - אפילו אם הנו התקווה הלבנה האחרונה - הוא רק ענן עצום של קרח, שאינו יוצר אור מעצמו, אלא רק מקרין את אור השמש, עד שנמוג.
ועוד משהו, שהזכיר לי אחד מחבריי: ככל שתוסיפו, אפסים מימין לנקודה העשרונית, אין הערך המוחלט של המספר גדל. או, כפי שהגדירו אורי הייטנר - אִסְתְּרָא בִּלְגִינָא.
אלו"ל כל שנות מאבקו הציבורי לא הצלחתי להשתחרר מההרגשה, שמאחורי נועם שליט, האב הדואג, מסתתר פוליטיקאי, שעוד רגע יישלף מקונכייתו.
ואכן זה קרה. אמרתי לכם ואמרתי לכם (אלו"ל).
וכפי שכתבתי כבר - כדאי, שבינתיים ילמד אדון שליט קצת נימוסים, ובמרוצתו לכנסת בשורות מפלגת "העבודה" יתפנה לרגע גם להודות לעם הטיפש בציון, שתמך במאבקו ללא כל ביקורת.
מלחמות מוזרות (6) כיום קשה להאמין, אך אנגליה/בריטניה הייתה פעם מעצמה אדירה. בין השאר, שלטה בתחילת המאה התשע-עשרה בצפון אמריקה - למרות שהפסידה במלחמת העצמאות האמריקנית.
בשנת 1812, אחרי שהביסה את צרפת הנפוליאונית באירופה, אך הובסה (שוב) במלחמתה באמריקנים - שלטה בריטניה בקנדה, וכוחותיה כבשו את מיין שבצפון-מזרח ניו אינגלנד, והתנהגו בה כריבונים.
בדצמבר 1838, כרתו חוטבי עצים אמריקניים עצים להסקה בשטח, השנוי במחלוקת בצפון-מזרח מיין. בתגובה תגברו הבריטים את כוחותיהם, והאזור עמד שוב על סף מלחמה.
כמו בכל מלחמה, הלוגיסטיקה הרגה את החיילים משני צדי הקו, אלא שהאמריקנים זכו מן ההפקר(ות): מישהו במחלקת המלחמה האמריקנית העביר בטעות לכוחות בקו כמות עצומה של חזיר ושל שעועית, והחיילים הינקיים עלזו על בטן מלאה למדי.
לונדון וגם וואינגטון התמהמהו בהכרזת מלחמה, והכוחות קפאו ללא-מעש במזרח מיין - עד ששני הצדדים הסכימו להסיגם, ובריטניה ויתרה על מזרח מיין.
מאות חיילים (כ-550) משני הצדדים מתו במלחמת ארוסטוק (Aroostook), שנמשכה כאחד-עשר חודשים מבלי שפרצה אש. הם מתו בקור, במחלות ובתאונות. בפולקלור האמריקני נקראת המלחמה, מלחמת החזיר והשעועית - לזכר אותה הטעות באפסנאות, ששימחה כל כך את החיילים האמריקניים.
נזיפה קצין במדים צועק בישיבת הממשלה על שר. לא אין זו הזיה ממוחי הקודח. גם אין זו תמונה, שקלט מזל"ט סודי של יחידה 34567 בגיחה נועזת בשמי דמשק. זו תמונה מישיבה של ממשלה בדמוקרטיה היחידה, לכאורה, במזרח התיכון.
קצין די מוכשר, שבקושי נבחר לרמטכ"ל (כשהנבחר הסתבך בגניבה גדולה של קרקע ובשקרים - התברר, שהקצין רק גנב קצת קרקע ... ולכן, נמצא ראוי להיות רמטכ"ל), שיושב בישיבות הממשלה כנציג ועד עובדי הצבא, נחרד לשמוע, ששר האוצר מציע לקצץ בתקציב השמן מדי של מערכת ביטחוננו הכושלת לטובת יותר חינוך לבני העם המסכן ... ותפתח האתון את פיה.
זה יכול להתרחש רק במדינה, המוחזקת כשפחה חרופה בידי חונטה של לובשי מדים כושלים בביצועיהם, שאונסים מדינה לספק את תאוותיהם, ולמלא את אסמיהם בר. כפי שתמיד אמרתי, לצבא הישראלי יש מדינה, שהוא עושקה, ומסכן את עצם קיומה כיוון שלרוב אינו מסוגל להגן על ביטחונה.
המדאיג במיוחד, שכל השרים היו שם, שמעו את דברי גנץ, ולא קראו לו לסדר. גם לא ראש הממשלה. שוב - ראש הממשלה והשרים יודעים, כנראה, מי בעל-הבית בדמוקרטיה לתפארת, שהקימה כאן החונטה הצבאית.
ועוד יותר מדאיג: גנץ, שלא היה ראוי להיות רמטכ"ל (בהתאם לביצועיו, כחייל וכמפקד, עד לפני כשנה), עדיין מכהן כרמטכ"ל. כנאמר, בפתגם צפון-קוריאני עתיק, שהמצאתי לפני יותר משלושים שנה: "תדע כל אם עברייה, כי הפקירה את חיי בניה ויקיריה בידי מפקדים בלתי-ראויים בעליל, ותירא מאוד".
בהמיות אחד הדברים הנאותים בעיניי הוא הפרדה בין רשות הרבים לבין רשות היחיד. לכן, כנראה, איני מצליח להבין את הצורך של רבים - בעיקר, צעירים - לחלוק פרטים אינטימיים עם הציבור. כיום משמשת לכך המדיה החברתית, שאין לה גבולות, אך גם בטלפונים הסלולריים אפשר לשמוע שיחות אינטימיות, הנצרחות בריש גלי.
מגעיל ביותר בעיניי הוא שימוש בלוחות מודעות, או בתקשורת, להצעת נישואין. גם אם ההצעה הנה רק טקס, ושני בני-הזוג רק מייחלים לחתונתם. הצעת נישואין היא צעד חשוב, שמוליך לעתיד אחר - צומת בחיי אדם. לכן, צריכים ניחותא, בדידות, זמן ושקט - אינטימיות - לדון בה, גם כשהנה טקסית בלבד.
את הלקח הזה למד סטודנט באוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA), שהציע נישואין לחברתו בשידור חי של משחק כדורסל, והעלמה דחתה את הצעתו בשידור חי. עיתונאים בלוס אנג'לס, שחקרו את האירוע, טוענים, שהדחייה הייתה אמיתית.
פרופסורית, שלימדה אותי תקשורת בטקסס, לפני כשלושים שנה, הגדירה את העולם השלישי כמקום, שבו זבל משודר ב"פריים-טיים". בתרבות, שבה זבלון-העל, "
האח הגדול", הנו להיט - משקפים דבריי אי-התאמה לאי-תרבות המקומית. מה שמזכיר לי את הבדיחה הידועה מדוע אין מקימים יחסי מין ברחוב...
