תמיד היו עיתונאים בפוליטיקה הישראלית ובכנסת. סקירה קצרה וחלקית מראה כי העיתונאים והעורכים מן הדור הקודם הגיעו לכנסת בזכות אישיותם ופועלם הציבורי, ומעולם לא עשו את עבודתם בעיתונות למכשיר שיקדם אותם בפוליטיקה, כפי שעושים כמה עיתונאים מן הגל האחרון של המצטרפים אליה.
העיתונאים בני הדורות הקודמים שהגיעו לפוליטיקה היו אידיאליסטים. הציונות המדינית צמחה סביב עיתונאים: תיאודור הרצל, זאב ז'בוטינסקי, ברל כצנלסון שהיה העורך הראשון של "דבר" ועוד רבים מלפני קום המדינה. בין חותמי מגילת העצמאות היה הרצל רוזנבלום, שהיה לאחר מכן עורך
ידיעות אחרונות, שבן-גוריון לחץ עליו לחתום על המגילה בשם העברי ורדי, אך רוזנבלום חזר לאחר מכן לשמו המקורי. הוא חתם על המגילה כרוויזיוניסט.
גרשום שוקן, או גוסטב, כפי שקראו לו מקורביו בשמו הפרטי המקורי, שקיבל מאביו את ה
עיתוןהארץ כמתנה לחתונה וערך אותו עשרות שנים, היה חבר הכנסת השלישית מטעם המפלגה הפרוגרסיבית. שוקן היה ביקורתי כלפי כל ממשלות ישראל, וליצני הדור אמרו כי הממשלה האחרונה שתמך בה הארץ הייתה ממשלת המנדט. אך הוא היה איש תרבות ופטריוט ישראלי על-פי דרכו, ודי לקרוא מה שכתב עם הקמת המדינה כדי להבין זאת.
העיתון "דבר" תרם לכנסת אנשים מיוחדים. ברל כצנלסון הכניס לעיתון את אורי צבי גרינברג, שהגיע לארץ ב-1923 עם העלייה השלישית, לאחר שכבר היה לו עבר עיתונאי עשיר בוורשה. ואולם אצ"ג נפרד מתנועת העבודה בזמן מאורעות תרפ"ט ונבחר לכנסת הראשונה מטעם תנועת החרות.
תרומה ייחודית דמות בולטת במיוחד שעברה מעולם העיתונות, התרבות, הכתיבה והשירה לעולם הפוליטיקה היה עורך "דבר" זלמן שז"ר, שהיה בעל השכלה יהודית וכללית רחבה וכתב בלשון עשירה וציורית. שז"ר היה ח"כ כנסת מטעם מפא"י, שר החינוך ולאחר מותו של יצחק בן-צבי - נשיא המדינה השלישי במשך עשר שנים.
תרומה ייחודית ויקרת ערך של מערכת "דבר" לכנסת הייתה אישיותו של דב סדן, יליד ברודי שהגיע לארץ שנה אחרי אצ"ג. סדן היה חוקר הספרות העברית, הלשון העברית, ספרות היידיש ולשון היידיש, אדם מלא וגדוש וכותב בעל סגנון שובה לב שנעשה פרופסור באוניברסיטה בלי שהיה לו אפילו תואר ראשון. דב סדן, שיכול להתחרות על התואר האדם הסימפטי והאהוד ביותר שנבחר לכנסת מאז כינונה, התפטר מן הכנסת השישית במחאה על שזו שלחה משלחת לגרמניה.
אוטודידקט אחר, לא מלומד מובהק כסדן אלא מעין היסטוריון חובב ברמה העיתונאית בלבד וכותב מוכשר, היה
אורי אבנרי. הוא למד בבית הספר היסודי "אחד העם" עד גיל 14, ולאחר מכן החל לעבוד ולא חזר מעולם לספסל הלימודים. ב-1950 קנה בכספי פיצויים שקיבל ממשרד הביטחון לאחר פציעה במלחמת העצמאות את העיתון "העולם הזה". סיסמת העיתון הייתה "בלי מורא ובלי משוא פנים", אך על-אף זאת נשא אבנרי את פני השמאל ולא פרסם את הידיעה על חשבון הדולרים של לאה רבין על-מנת לא לפגוע בשלטון השמאל. אורי אבנרי היה בכנסת השישית, השביעית והתשיעית וביטא עמדות אנטי-ציוניות פרו-פלשתיניות אך לא קומוניסטיות ומרקסיסטיות. עמדותיו מזכירות את אלו של
עזמי בשארה.
אלו הן כמה דוגמאות המייצגות את דור הוותיקים שהיו בפרק חיים אחד עיתונאים ובפרק חיים אחר - פוליטיקאים (אף כי אבנרי המשיך לערוך את "העולם הזה" גם בהיותו ח"כ). בדמותו המשונה במקצת של יוסי ביילין אפשר לראות מעין דור ביניים. הוא עבד 10 שנים ב"דבר" ולאחר מכן היה כ-20 שנה בכנסת. הוא התחיל כבן טיפוחיו של
שמעון פרס ונסחף בהדרגה עוד ועוד שמאלה, עד שנעשה אחד מאדריכלי
הסכם אוסלו, שאליו סחף גם את רבו ומורו, וסופו שנפלט ממפלגת העבודה אל מרצ ומשם פנה לעסקים.
מה שמבדיל את הדור הקודם של העיתונאים שפנו לפוליטיקה מן הדור הנוכחי הוא היותם של מרבית הוותיקים אנשי תרבות אמיתיים ואנשי אתיקה מקצועית עיתונאית. לעומת זאת, בין העיתונאים החדשים ניתן למצוא מי שאינם מפסיקים לדבר על "ערכים", אך פגעו באתיקה העיתונאית, ולמעשה פגעו במקום עבודתם, כדי לקדם פוליטיקאים שאותם סיקרו או מטרות פוליטיות אישיות של עצמם, תוך שהם מסתירים זאת מצופיהם ומאזיניהם.