אמא שלי תמיד הזהירה אותי. מזרים, מאנשים נחמדים מדי ומאנשים לא נחמדים בכלל, היא הזהירה אותי מלעשות את הדבר הלא נכון, מפזיזות ומהססנות כאחד. אך יותר מכל, היא הזהירה אותי מה"מפחידנים". "שימוש בפחד" היא אמרה, "צריך להצביע לך על מטרה נסתרת ממנה הם מנסים להסית את הזרקורים".
המפחדינים נמצאים מימין ומשמאל. עקרונות של שנים, הבטחות מבוססות, נעלמות בשניה. המפחידנים הם הפחדנים הגדולים ביותר. ממה? לא ברור. אולי ממהפך פוליטי על חשבונם. יכול להיות שבכלל מדובר בניסיון לפנות את התיקים מהשולחן, לפני שתצטבר ערימה גדולה יותר, ואין דבר מלחיץ יותר מהידיעה שאתה קם לבוקר עם המון תיקים על השולחן.
קמפיינים על גבי קמפיינים נבנים על בסיס דבר אחד - פחד. פחד מהאוייב שבחוץ, פחד מהאוייב שבפנים. האיום האירני, הגיס החמישי. ציפי, או ביבי. זה גדול עליה. ביבי יחלק את ירושלים. תסריטי אימים מהלכים עלינו, כאילו כל צעד וכל שעל - הוא שיהרוס אותנו.
כשהפחד משתלט על הלך המחשבה והנה, ראו מה קרה לאחד המפחידנים הגדולים, "הם מ-פ-ח-ד-ים!" הוא ציטוט ששייך לו. אדם שנבחר פעם אחת כדי לנקות את הלכלוך שהותירו הסכמי אוסלו, ובפעם השניה עם הטיקט של האיום האירני. אדם שהזהיר פעם אחר פעם, מהקמת מדינה פלשתינית - ואז קיבל את זכותה הקיומית בארץ, אדם שהתריע מהחזרת שטחים, ונלחם בקצות אצבעותיו בפינוי גוש קטיף. שגריר שהזהיר מהסכנות במשא-ומתן על החלפת שבויים, ואז הסכים להחליף אלף תמרות אחד.
אז מה מפחיד יותר? לחץ של משפחה, בגיבוי תקשורתי מוחלט (בפעם הראשונה אני חושב אי פעם ש'ידיעות' ו'ישראל היום' הסכימו לגביו בצורה כה מוחלטת, מילה של ביקורת כמעט ולא נשמעה בשניהם על העסקה), או החשש של יצירת אינתיפאדה שלישית? הדאגה לחייל ישראלי, שעלול להשתגע במעמקי עזה, בידי החמאס, או חייהם של אזרחים חסרי פנים וחסרי שם, שעדיין איתנו? הפחד מכניסה למלחמה עם שבוי בידי האוייב, או החשש שיצטרפו אליו עוד רבים אחרים?
איפה נגמר גבול הפחד? במדינה דו לאומית, או במלחמה כוללת? בהסכם שלום, או בויתור על חבלי מולדת? בחיים לצידנו, או בחיים על חשבוננו? האם באמת מדובר כאן בעוצמה שמתוכו נובעת השמחה הגדולה על העסקה, או שמדובר כאן בריפיון מוחלט?
הגענו לשלב שבו אנו כמו המוסקטרים. אחד בשביל כולם, וכולם – בשביל אחד. כל תהליך השלום, ה"מעשה הציוני" של פרידה מהבעיה הערבית מבוסס על זה – פחד. פחד שנקום מחר בבוקר שנגלה שאנחנו חיים במדינה שבה אנחנו, היהודים, כבר לא רוב יותר.
כשהפחד משתלט על הלך המחשבה, הוא משתק את קולות ההיגיון. לא כך צריכים להראות הדברים, לא כך אנו צריכים להתנהל. לא משנה אם זה החשש ממה יאמרו בגויים, לא משנה אם זה החשש מאיך שנראה בעולם. הדבר החשוב ביותר הוא שנפסיק לפחד. 63 שנים יש לנו מדינה עצמאית. 65 שנים חלפו מאז השואה הנוראה. צריך להפסיק לפחד, צריך להפסיק לשרוד. מחר לא יהיה היום בו תושמד מדינת ישראל.
בנינו כאן מדינה טובה, מתקדמת, נאורה למדי. יש חריקות, ויש בעיות. יש מוקשים קטנים במהלך הדרך, לא הכל מושלם, אבל לא הכל רע. אפשר להפסיק לחפש את יצר ההשרדות הטבוע בנו, ולהתחיל לתור אחר יצר הרבייה, השגשוג, הפריחה.
לא ניתן להתעלם מן האיומים שבחוץ או העויינים מבפנים, אבל את גישת ה"באים עלינו לכלותנו" אפשר להניח לרגע. אנחנו לא הולכים לשום מקום.