|
שאנדור מאראי היה אחד הסופרים ההונגרים הפוריים ביותר במאה העשרים. הוא גלה מארצו בגיל 48 והתאבד אחרי 41 שנות חיים בארצות הברית. סופר, שזכה לתהילה רק כעשור לאחר מותו. במשך שמונים ותשע שנות חייו כתב יותר מחמישים יצירות.
בעיני, ספרו "הנרות דלקו עד כלות" הוא ספר מופלא. אני מביא קטע מן הספר "האמיתית" (הוצאת כתר), שבו מביע המחבר את דעתו על נושא, שאיננו זוכה לכבוד הראוי לו בספרות. עמ' 127:
- "איפה הפסקתי? כן, הכסף.
תגיד, למה הסופרים כותבים על כסף בצורה כל כך שטחית? כל הזמן הם כותבים על אהבה, על דברים נשגבים, על הגורל, על החברה, רק על הכסף הם לא כותבים, כאילו זה מין אביזר משני, מין שטר חסר ערך שמכניס האחראי על האביזרים בתיאטרון בכיס של השחקנים לצורך המשחק. במציאות, המתח סביב הכסף הרבה יותר גדול ממה שאנחנו מודים בפני עצמנו...
המתיחויות היומיומיות בחיים מצטברות סביב סכומים עלובים - המזימות של היומיום, התחבולות, הבגידות, מעשי הגבורה הקטנים, הוויתורים, ההתנכרויות העצמיות והקורבנות - והופכות לטרגדיות בגלל שלוש מאות פנגו, או שהחיים פותרים איכשהו את המתחים.
במסגרת העושר ובמסגרת העוני קיים הכסף, היחס של האנשים לכסף. לחלק מהם יש אופי מתפשר או אמיץ, זאת אומרת, לא סביב הכסף בה"א הידיעה, אלא סביב סכומים שלפני הצהריים, אחרי הצהריים או בלילה. אבי היה עשיר ולכן הוא התייחס אל הכסף בכבוד. הוא הוציא פנגו אחד באותו שיקול דעת כמו מאה אלף פנגו. פעם אמר על מישהו שהוא לא מכבד אותו כי הוא עבר את גיל ארבעים ואין לו כסף.
ההכרזה הזאת הדהימה אותי. חשבתי שהיא אכזרית ולא צודקת.
'מסכן', הגנתי עליו, 'זו לא אשמתו'.
'לא נכון', אמר אבי בחומרה. 'זו אשמתו. הרי הוא לא נכה וגם לא חולה. מי שאין לו כסף בגיל ארבעים, אף שעל-פי תנאי החיים הוא בהחלט יכול היה להשיג אותו, הוא פחדן או עצלן או אפס גמור. אני לא מכבד אדם כזה'".
|