דרשת השבוע - פרשת ויקרא

קְרִיאָה וְהִתְיַצְבוּת

נִקְרֶאתָ הִתְיַצֵּב וְאַל תֵּעָצֵב

כִּי אָז אֶת אִישִׁיּוּתְךָ תְּעַצֵּב

מֹשֶׁה נִקְרַא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד

אֱלֹהִים זִמְנוֹ אֵלָיו לְהִוָּעֵד

הַקְּרִיאָה הִיא לְשׁוֹן חִבָּה

וַיִּקְרָא זֶה אֶל זֶה בְּאַהֲבָה

גָּם קִרִיאָה לְהִתְיַצֵּב לַצָּבָא

מִצְוָה שֶׁאֵין מִמֶּנָּה נִשְׂגָּבָה

וְכֹל אָדָם נִצְטַוָּה לְהַקְרִיב

כִּי כֹּל אָדָם מְיִשְׂרָאֵל חָבִיב

אִם לְמַצְפּוּנוֹ הוּא יַקְשִׁיב

רַק אָז כְּבוֹד הַתּוֹרָה יָשִׁיב

הַמְשִׁמָּה הושלמה והמשכן עומד

בשלב זה אנו למדים כי המשכן עומד כבר ובאֹהֶל מוֹעד כבר אפשר להועד. מקום הַהִוַּעֲדוּת סגור בפני ההדיוטות שבעם . הקב"ה קרא למשה להועד אתו בְּאֹהֶל מועד לאמר: דבר אל בני ישראל , (אשר אינם שומעים את הקולות הנשמעים מפי השם כשהוא מדבר אל משה). הקול היה נפסק בתוך אֹהֶל מועד ואיננו יוצא אל מחוץ לו. הקב"ה רצה שמשה יאמר להם דברי כִּבּוּשִׁין כלומר דברים הכובשים אל הלב. למרות שנתנסה עִם עַם קְשֵׁה-עֹרֶף זה, שאינו חדל מהתאונן ולהתלונן ואף להתנכר למה שהקב"ה עשה למענו מאז ועד רגע ההועדות של משה במשכן שכבר עומד על תלו וממלא את יעודו. כפי שכבר נאמר, למרות שהמבנה נקרא משכן, הוא איננו משכן לשכן בו את הקב"ה, אלא כדי שהעם ירכז בו את כל עבודת הקודש כמובן הקרבנות ואת הפולחן לאלהים. בתוך המשכן בקודש הקודשים הושמו לוחות הברית הראשונים ששוברו והשנים שעוצבו על-ידי משה מחדש. כי הוא נועד לשכן בו את התורה . אשר לקב"ה הלא הוא אמר הקימו משכן ואני אשכון בתוככם. זאת ללמדך כי מנהיג יהיה גדול אשר יהיה, איננו מעל לעמו ומשכנו צריך להיות בקרב עמו ולא במגדל שן. אנו יודעים כי משה לא מנה את עצמו להיות נביא, למרות היותו מנהיג מלידה. הנבואה שלמשה נכפתה על משה על-ידי הקב"ה שנגלו לו בהר סיני כאשר , ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה (שמות א/ד) וַיַּרְא והנה הסנה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל (שמות א/ב). כך נראה הקב'ה למשה כדי לבחור בו לנביא, העתיד להוציא את ישראל ממצרים ולהביאם אל ארץ כנען-הארץ המובטחת. אהרן ככהן גדול, מונה על-ידי משה על-פי אלהים. תפקיד הכהל לכהן בהנהגת העם בכל תחומי הפולחן וחיי יום יום. חשוב שהמנהיג וכאן הנביא ,שעומד להנהיג את העם לשאול את עצמו: מי אנכי כי אלך אל פרעה ... . כך גם מצאנו במינוי ירמיהו כנביא על-ידי הקב"ה שם אמר לו: כי בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך. הנביא איננו חופשי לשים עצמו נביא וכשמתמנה על-ידי הקב"ה איננו חופשי להשתחרר מתפקידו. הממנה את עצמו כנביא, אין הוא אלא חוזה מתחזה, ואינו אלא שוטה - סוטה. ראינו כאשר ישוע (ישו) שם עצמו נביא ואחריו איש המדבר האנלפבית בשנת 582 לספירתם, מחמד שם עצמו נביא. והאנשים שנהו אחריו טוענים כי הוא אחרון הנביאים.

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ... (א/ב)

עד לספר ויקרא עסקה התורה ביציאת ישראל ממצרים כפי הדבר מובא בְּחֻמָּשׁ שמות, שנקרא אצל דוברי ערבית אל-ח'ורוג' (الخروج) ספר זה עסק רובו ככולו בכל אשר נקשר ליציאה ממצרים, בעיקר הפיכת השבטים צאצאי יעקב - בני ישראל לעם ישראל ולאחר שהיו לעם, לטפל בקיומו, והתהוותו, וצרכיו, ומעשיו של העם. והנה בא חֻמָשׁ ויקרא וְכֹל כֻלּוֹ, כפי שֶׁנִּוָּכַח בהמשך עוסק בקרבנות למיניהם ובעניני טֻמְאָה וְטָהֳרָה ואיך לנהוג בעניין זה. אשר לקרבנות שתופסים מקום נכבד בחומש ויקרא ראוי שנחזור על התופעה הזאת בימים ההם. למדנו על הקרבת הקרבנות עוד בְּחֻמָּש בראשית, שם מצאנו כי הוקרבו קרבת קרבנות פה ושם, שסיבת הקרבתם על-ידי אבותינו: אברהם יצחק ויעקב, כל אימת שראה אחד מהם צורך להודות לקב"ה על אירוע או מעשה שעשה הקב"ה עמו, הבעת התודה ושביעות הרצון קבלה ביטוי בקרבן, אלא שלצורך זה היה על מקריב הקרבן להקים מזבח במקום בו נוצרה הסיבה לקרבן. כי לא היה מקום קבוע להקרבת הקרבנות. למשל בפרשת וירא אברהם מקריב קרבן שה' זימן לו תחת בנו יצחק שעמד להקריבו במצות השם, שם נאמר: ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו.(כב/יד) וכאשר יצחק מקבל הבטחת השם : ברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי, אז יצחק עושה מעשה: ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה' (תולדות כו/כד,כה) ואילו כאשר יעקב ניצל מנקמת אחיו עשו, קנה חלקת שדה אשר בה נטה אָהֳלוֹ : ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל. (וישלח לג/יט,כ) אך כאן אנו רואים ספר שלם עוסק בקרבנות שמקריבים במשכן מקום שיועד לכך לשים סוף להקמת מזבחות בכל מקום שיחפץ האיש המבקש להקריב קרבן. הדבר לא הצטמצם במשכן אלא הוא גלש למקדש שעתיד לבנותו המלך שלמה בן דוד בארץ המובטחת, על המוריה שנים רבות לפני כניסת ישראל לארץ. לא נוכל להתעלם מכך שכל עוד ובית המקדש היה קים, הקרבת הקרבנות הייתה שרירה וקימת בצורה מסודרת. מחורבן בית שני שוב לא הוקרבו קרבנות כי המקום שנקבע לפולחן הזה איננו קין יותר. במקום זה נאמר: ונשלמה פרים שפתינו, כלומר המרת הקרבנות בתפילה. בשאלת הקרבנות יש על הרמב"ם רבי משב בן מימון ויש המסתמכים על הרמב"ן רבי משה בן נחמן שנשוב אליהם. אנו פוגשים בשאלת הקרבנות בספר בראשית כפי שהובהר לעיל. על הצורך בקרבנות אנו קוראים את הפסוק: אדם כי יקריב מכם קרבן לה'... (א/ב) הפסוק נשמע כנאמר: מי שמעוניין להקריב קרבן יעשה כך וכך, כלומר הקרבן תלוי ברצונו של האדם כשרואה הוא צורך בכך, ומבהיר מה עליו לעשות, לשון הפסוק לא מטיה חובה על האדם להקריב קרבן.