אנו חיים במדינה עם ממשל דמוקרטי, וזה אומר שלכל בוגר אזרח ישראל הזכות לבחור ולהיבחר. זה אולי החוק, אבל המציאות רחוקה משם כמזרח ממערב.
כולנו זועקים מבוקר עד ליל שהמדינה מנוהלת בעיקר על-ידי מושחתים, אבל בכלל לא נוקפים אצבע כדי לשנות את רוע הגזירה. האמת, שחלק נכבד מהשחיתות הישראלית מונעת ממי שרוצה לשנות, להגיע לעמדת כוח כזו – למשל, לכנסת.
עיוות תקשורתי
מי באמת קובע את המועמדים לכנסת? התקשורת. כאשר
שלי יחימוביץ' הודיעה על כוונתה להתמודד לכנסת, מיד פרסמו זאת בתרועת חצוצרות בכל אמצעי התקשורת. היא נכנסה לכנסת בהליכה זקופה.
ניצן הורוביץ - כנ"ל.
אורי אורבך - כנ"ל.
דניאל בן-סימון - כנ"ל.
יאיר לפיד - כנ"ל.
מה עשו נבחרי העם האלה שהתקשורת מיד עטה להודיע על כניסתם לזירה הפוליטית? בינינו, שום דבר חוץ מלדבר, לכתוב, והעיקר – להופיע בתקשורת עד שאין תינוק שלא חושב שהם האורים והתומים ומלבדם אין אחרים.
עיוות זה, הנוצר על-ידי התקשורת, לא רק חוסך לסלב הללו עשרות מיליוני שקלים הנחוצים כדי לפרוץ ורק להודיע "אני מתמודד", אלא שמעוות את הדמוקרטיה בהכניסם מועמדים לכנסת עם תעודת וי.אי.פי כמעט עוקפת תהליכי בחירות סבירים.
לוחמה מעשית
תאמרו לי אתם: מה רע במועמד עצמאי לכנסת שחוץ מאשר להופיע ב"
האח הגדול", ב"הישרדות", או ב"
כוכב נולד", עשה כמה דברים בחייו? מה רע, נניח, בגבר בן 64, עם ניסיון חיים עשיר שקשה למצוא אחרים שעברו דרך חתחתים כזו, עטור זקן לבן, בגובה 1.86, ושבכל חייו לחם נגד עוולות של פרטיים וממוסדים – ויכול להם?! המועמד הזה (עבדכם הנאמן) צבר לו לא מעט אויבים, ולא מעטים מהם יושבים גם בעמדות כוח באמצעי התקשורת – וכעת הם מתעלמים מעצם ריצתו במקרה הטוב ומביעים פליאה על עצם החוצפה שלו להתמודד כאילו ב"הבעת עמדה".
אויבים אלה נוצרו רק כי עשו רע לו ו/או לאחרים, ועבדכם הנאמן היכה בהם שוק על ירך ויכול להם. היום הם עומדים כחומה בצורה ואינם מוכנים לתת לדמוקרטיה שטובה לאנשיהם ולסלב זוהרים – לפתוח דלתות גם לסתם אזרח איכפתי שרוצה להיכנס לקלחת הקשה, רק כדי לעבוד, לעזור ולהוכיח כי בא לא למען המשכורת וטובות ההנאה.
אין לי בעיה להביא את יאיר לפיד כדוגמה מובילה את האבסורד הזה. האיש נחמד, נאה, מדבר בנימוס, וכותב נהדר. על כל זה נוסיף שהוא מפורסם כמגיש בטלוויזיה – כך ש"פור" כזה לא ניתן לכל אחד אחר "סתם מהעם". יופי. אז מכאן הוא הופך למנהיג שכל כלי תקשורת מפרסם כל תזוזת עין או רגל שלו?!
גם אני יודע לכתוב. יש אומרים שאפילו יפה... אבל לא הסתפקתי בלכתוב. לצורך הגברת אחוזי ההצלחה של כתיבתי, הוצאתי לאור במשך כעשור שבועון מקומי לוחם בנתניה. הוכחתי שאני טוב לא רק בדיבורים, אלא במעשים.
גם אני יודע להאשים את הרעים, אבל לא מסתפק בדיבורים. הגשתי תביעות לא מעטות לבתי המשפט השונים, ואחוזי ההצלחה הגבוהים לאורך עשרות שנים מסבירים מדוע לא מעט אויבים ממתינים לי בפינה ומבקשים רעתי. הם היו הרעים, אני נלחמתי בהם וניצחתי. אבל כעת אני הוא ה"רע" בעיניהם.
לא מרים ידיים
אני לא מתלונן שאינני מוכר. רבים מאוד מכירים אותי ואת פעילותי הענפה לאורך השנים. אבל חסרה להם הגושפנקה התקשורתית שמודיעה על עצם התמודדותי. את הרף הזה מונעים ממני, והאמינו לי שאילו בתי המשפט היו דנים גם בענייני צדק – הייתי פונה לשם ומנצח. אבל הם לא.
אני לא הולך להרים ידיים, ואת המשימה הראשונה והכי קשה של עצם הפרסום לציבור של מועמדותי לכנסת – אצטרך לעשות תוך כיתות רגליים, צרידות קול, עייפות פיזית ונפשית. ורק אחרי שישמעו בישראל שאני מתמודד, תחל עבודתי האמיתית להסביר מדוע דווקא אני.
כבן מזל מאזניים הייתי חייב להעלות את הנושא הקריטי הזה למודעות ציבורית, כי מכאן מתחילה השחיתות האמיתית. לא יעלה על הדעת שכף המאזניים תטה תמיד לטובת השחיתות ומערבביה, ואנחנו, שאולי רוצים ומסוגלים להביא מזור אמיתי – נידחה לפינות כאילו היינו מצורעים.
מבחינתי, המערכה על עצם ההכרה בציבור שאני מתמודד לכנסת, לא חשובה פחות מעצם ההתמודדות והעבודה הציבורית לאחר הבחירות.
תודה על הסבלנות לקרוא את הדברים הקשים הללו, המעידים כאלף עדים על עוד עיוות ענק בנושא הקשור מאוד לחיינו במדינה הזו, שלא מעטים מאסו בה ועברו לגור במדינות אחרות.
לי אין מדינה אחרת. צבר נולדתי, ובאדמת מולדתי אמות.