דרושה: דוקטרינה גרעינית חדשה

הצרה של השימוש במונחים הלא ברורים והמתעתעים האלה אינה נובעת בהכרח מבורות בכל מה שקשור בנושא האטומי, או רק מתוך כוונת הטעיה, אלא לא פעם מקורה בעובדה שמנהיגים אינם נוטים ללמוד מן ההיסטוריה. אילו טרחו מנהיגי העולם המערבי ללמוד את ההיסטוריה, היו מגלים חיש קל כי אחד המדענים הראשונים בעולם שהבהיר באורח חד-משמעי כי אין שתי אנרגיות גרעיניות – האחת לשלום ואחת למלחמה - היה לא אחר מאשר פרופ' ארנסט דוד ברגמן, יד ימינו של דוד בן-גוריון בתחום הגרעיני, ומי שכיהן כיושב-ראש הראשון של הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית. בראיון לרפאל בשן (מעריב 13.5.66) הסביר ברגמן כך: "עכשיו כבר לא מדברים על יצירת פצצות אטומיות אלא על 'אופציה גרעינית'". מה פירוש? פשוט: "להגיע מבחינה טכנית לשלב בו המדינה קרובה, עד כמה שניתן, לאפשרות של ייצור פצצה גרעינית עצמית, מבלי להיכנס למעשה לייצור נשק גרעיני... אבל הדבר החשוב ביותר להבין" - המשיך ברגמן - "הוא כי על-ידי פיתוח אנרגיה אטומית ל'צרכי שלום' מגיעים ממילא ל'אופציה גרעינית'. וזאת מהטעם הפשוט - אין שתי אנרגיות אטומיות".

אך לא רק פרופסור ברגמן התייחס באורח גלוי לחלוטין לנושא הבקיע הזה. גם משה דיין, מי שהיה שר הביטחון המהולל של ישראל עד שסר חינו בעיני ישראלים רבים, הסביר בהרצאה שנשא בלשכת המסחר ישראל-אמריקה, כבר ב-1976, כלומר כמעט לפני ארבעים שנה, מה חשיבותה של "האופציה הגרעינית" לישראל. חשיבתו המקורית של דיין באה לידי ביטוי כאשר הציג באותה הרצאה דוקטרינה גרעינית חדשה של הביטחון הלאומי הישראלי. וכה אמר דיין: "ישראל הגיעה לקצה גבול היכולת של קליטה כמותית נוספת של כלי נשק קונבנציונאליים. לא נוכל לפתח לאורך ימים דורות חדשים של מטוסים ולהפוך את כל הארץ למחסן נשק אחד גדול. אנחנו מוכרחים לשים את הדגש על האיכות בנשק ולא על הכמות. עלינו להצטייד בנשק הרסני שישמש גורם מרתיע לגבי מדינות ערב. עלינו להשיג אופציה גרעינית, או שאופציה כזו תהיה בהישג ידינו, כדי שאם ייווצר מצב שבו תהיה המדינה בסכנה חמורה לקיומה יידעו הערבים שאנו יכולים להרוס אותם". דיין היה אדם חכם, אבל כנראה שחוכמת המנהיגים העכשוויים עולה שבעתיים על שלו, וזאת מן הטעם שכנראה לא החליטו להפנים את מה שאמר ולבחור באחת מתוך שתי האופציות. את תוצאות הימנעותם מהחלטה ניתן ללמוד מעיון בתקציב הביטחון המגיע כיום לכשליש מן התקציב הלאומי. מבלי להיכנס לפרטים שלא בהכרח מפורטים בספרי התקציב, ברור כי מנקודת הראות הביטחונית ישראל צועדת בנתיב של "גם וגם". גם נשק קונבציונלי: טנקי מרכבה משוכללים, צוללות "דולפין" שעל-פי פרסומים זרים הן בעלות יכולות לשגר טילים גרעיניים, טילים בליסטיים בין-יבשתיים המגיעים לטווחים של אלפי קילומטרים ובראשם ראשי חץ גרעיניים מתפצלים, טילי הגנה משוכללים מדגם "כיפת ברזל", מטוסי תקיפה חמקנים, מטוסים ללא טייס היודעים לאתר ולהשמיד את האויב גם בחשיכה מוחלטת, ועוד מאגר של כלי נשק התקפיים כמעט מכל סוג ומין. ויחד עם כל אלה, כמובן, גם "האופציה הגרעינית", אשר על-פי פרסומים זרים כוללת לא רק פצצות אטום בעלות כוח הרס מוגבל אלא גם פצצות מימן שהן כלי הנשק הגרעיני האימתני שברא האדם, או כפי שהגדיר זאת אבי פצצת האטום, המדען היהודי רוברט אופנהיימר: "המוות משמיד העולמות".

למרבה הצער, התוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות ה"גם וגם", של הימנעות מבחירה באחת משתי האופציות, היא שישראל הולכת ומתקרבת אל סף כלכלי שאולי לא תוכל לעמוד בו מבלי להטיל עומס חדש, כבד מנשוא, על כל תושבי המדינה. המשך ניהול המדיניות הבלתי החלטית הזו ונוכח האיומים החדשים המתפתחים במזרח התיכון, נראה שאנו עומדים להפוך ממדינה שיש לה תקציב ביטחון לתקציב ביטחון שיש לו מדינה. נראה כי על-מנת לשרוד אין לנו מנוס מהכרה בעובדה כי זו השעה להתחיל ללמוד מן ההיסטוריה ולגבש מדיניות חדשה שתמנע מאיתנו את הצורך להמשיך ולהתפתח למחסן נשק אחד גדול, הכבד מכפי כוחנו. אולי באמת הגיע הזמן לבחור במדיניות גרעינית גלויה, להסיר את מסווה העמימות הגרעינית ולחשוף את האיום הפוטנציאלי שלנו, שיהיה בו די כדי להרתיע את כל אויבינו מבלי שיהיה לנו צורך קיומי להשקיע עוד ועוד ממון כבד ורב כדי לרכוש ולפתח כלי מלחמה הגנתיים והתקפיים קונבנציונליים - עד סוף כל הדורות.