ההשראה של מאמרי, היא האזנה לעדי ארד, בתוכניתה 'ערב חג' מהבוקר, ברדיו 'גלי ישראל' הנפלא.
עדי ארד שיתפה אותי בין שאר מאזיני תוכניתה, בסיפור אישי בשידור חי, מרגש ומותיר רושם בל יימחה. לפני כל הפרסום והתפתחות הקריירה שלה לזמרת ושחקנית, היא הייתה מורה למוזיקה ולדרמה בבתי ספר, כמקור פרנסה למימון לימודיה.
היא לא תשכח את השיעור ההוא לכיתה ו' באחד מבתי הספר. נכח בשיעור הזה, אחד מתלמידיה, ושמו אלון. אלון היה נגן קלרינט ועם אישיות יוצאת דופן בכישוריו והעדפותיו לשעות הפנאי. בכיתה היו שראו בו מגה-חנון או סופר-חנון וממש התעללו בו, גם במהלך אותו שיעור.
החידוש באותו שיעור, היה תגובתה המיוחדת של עדי ארד. היא לא עברה לסדר היום, על ההטרדות המציקות לתלמיד המחונן. היא לא התעלמה. היא באה לקראת אלון, לקחה בידה את המחברת שלו וכתבה בה בטוש אדום את המילים היקרות והחשובות האלה: "יום אחד - עוד תכבוש את העולם".
עשר שנים אחרי, קיבלה עדי ארד מסר תודה מאוד חשוב. המסר בא מאותו תלמיד ושמו אלון. המסר שלו נפתח בהקדמה: למורה שהצילה את חיי. במסר מספר לה אלון, שהוא נשא בקרבו את המסר שלה מאז ועד היום ולנצח. הוא התגייס לצבא, נעשה לטייס, וכעת הוא גם מנגן בהרכב ג'אז ברחבי העולם, מהמפורסמים והמבוקשים בהרכבי הג'אז.
את הסיפור האישי הזה של עדי ארד ואת המסר של אלון, שייכה עדי לתובנה שנולדה בה בהבנה מחודשת במצוות "והגדת לבנך". עבורה זהו המסר העיקרי שעל כולנו להפנים ממצווה זו: תאמינו ביכולות של בניכם ובנותיכם ותנו ביטוי לאמונה זו באופן מילולי בכתב ובעל פה לאוזניהם של צאצאיכם ובזאת קיימתם את המצווה הזו לעומקה לאורכה ולרוחבה. קיבלתי על עצמי לקיים מצווה זו לאור תובנה זו.
לפגוש את האני האמיתי
סיפור דומה ושונה, שאותו אני משתדל לספר בהרצאות וסדנאות אותן אני מוזמן להנחות, הוא הסיפור הבא: בהיותו בשנה הראשונה לכהונתו כמורה בקהילה בפאלם ביץ' שבפלורידה, פגש מורה צעיר בנער בר מצווה שאף פעם לא ישכח. קראו לנער לואיס, והוא היה הנער הראשון שהמורה הצעיר חגג עימו בר-מצווה.
לואיס הנער והוריו באו למשרדו של המורה הצעיר, שבועות מספר אחרי בואו של המורה למקום, לפגישה שהתבררה כלא קלה במיוחד. לואיס לא נראה מרוצה. היא היה בעל משקל עודף, מוזר וחסר כישורים חברתיים. כל אותן תכונות אופי שאינן רצויות לנער בן שתים עשרה השרוע בעל כורחו בחברה השטחית של פאלם ביץ', הסוגדת לאלי הכסף והגוף החטוב.
לא די היה בהשפלות שספג לואיס מחבריו. הוריו תרמו גם הם את חלקם כדי לחבל בדימוי העצמי שלו. הוריו הודיעו למורה שלואיס אינו ילד חכם במיוחד, ושהוא כנראה יתקשה בקריאת ההפטרה, שילדים אחרים נוהגים לקריא בבר המצווה שלהם. ההורים חשבו שיהיה די בכך שלואיס יקרא את הברכות. ההורים אמרו זאת בחצאי משפטים מלאי רמיזות, בעוד בנם נוכח בחדר. כשההורים הלכו נשאר המורה כועס כמעט עד דמעות, לנוכח חוסר הרגישות של ההורים ואולי הזכירה לו המוזרות של לואיס את עצמו בגילו... ואז המורה החליט לעשות משהו בנידון.
במשך ששת החודשים שלאחר מכן, פגש המורה את לואיס כשלוש פעמים בשבוע. בדיוק אותו מספר פעמים שהיה מקדיש לכל נער בר מצווה. לשמחתו הרבה מצא המורה שללואיס היה קול יפה מאוד ושהוא מסוגל לעמוד בקריאת ההפטרה. אך המורה האמין שלואיס מסוגל אף ליותר. כך התאמנו השניים לא רק על ספר נביאים, אלא על קריאת הפרשה בתורה כולה. לא משימה קלה, בכל אמת מידה שהיא.
השניים התאמנו שוב ושוב ושוב. הגיע בוקר בר המצווה של לואיס. לואיס קם לשיר את ההפטרה, והמורה מתאר שזו הייתה ממש שירת מלאכים, והמלאכים נשאו כל מילה שלו. לואיס ממש זרח ! לואיס האיר ! החדר והשמים ממעל עמדו מתפעמים מהיופי ומהחן שהתגלמו בלואיס. המורה קם כדי לשאת נאום שהכין, אך רק מחשבה אחת מילאה את ראשו. הוא היה צריך לדבר ישירות אל לואיס, והיה צריך להיות בטוח שהוא הבין את מלוא הדרו ומשמעותו של הרגע. הקהילה כולה כאילו נעלמה.
כשהמורה פנה אל לואיס באותו בוקר בר מצווה, הוא נתן למילים לזרום מפיו בלי לצנזר: "לואיס, הבוקר פגשת את האני האמיתי שלך. זה אתה. אתה טוב, מלא חן, מוכשר וחכם. עם כל מה שאמרו לך אנשים אתמול, ועם כל מה שיקרה לך מחר, תבטיח לי דבר אחד לואיס, שתזכור שזה מי שאתה, תזכור ואף פעם אל תאבד זאת".
חודשים מספר לאחר בר המצווה של לואיס, עברה משפחתו מהאזור בו התגורר המורה הצעיר. הקשר בין המורה ללואיס אבד. אך שנים מספר לאחר מכן, קיבל המורה מכתב מלואיס. זה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטה יוקרתית, הוא מתחיל ללמוד בבית הספר לרפואה, והוא עומד להתחתן עם ארוסתו.
המכתב של לואיס היה קצר. נאמר בו: "בית הספר התיכון היה סיוט. לפעמים חשבתי שלא אשרוד. אך קיימתי את הבטחתי. זכרתי תמיד את בוקר בר המצווה שלי, כשאמרת שזה מי שאני. אני מודה לך על כך".
האתגר מוצע לכל קהילה החפצה בחיים יהודיים
זוהי מצוות "והגדת לבנך", זוהי מצוות "והגדת לבתך", וזוהי התכלית והמטרה העליונה של הורים, מחנכים ומורים, אחים ואחיות, בני משפחה, מדריכים בתנועות הנוער, מפקדים ומנהלים, ושל כולנו כמשפחה, כקהילה, כעם, לזכור ולהזכיר לעצמנו ולבנינו ולבנותינו מי באמת אנחנו וכמה טוב ואור וכשרון ויכולות נפלאות יש בנו. בכולנו. בכל אחד ואחת מאיתנו. ובכולנו כרקמה אנושית אחת חיה.
ומן הפרט אל הכלל. הציבור והקהילה הבוחרים בחיים יהודיים יש להם גורל שהוא ייעוד. אשריי שזכיתי להיות נמנה על קהילה כזו בבית אל. קהילות כאלה נמצאות בכל מקום בארץ. האתגר הזה מוצע לכל קהילה החפצה בחיים יהודיים, שאין מילה יותר מתאימה לתארם אלא כחיים שיש להם טעם של שבת וריח של גן עדן.
גם לעם היהודי כעם, יש אתגר בחירה ייחודי, להמשיך שרשרת הדורות ולהיות עם אחד ומיוחד שיש לו תפקיד להיות נביא לכל האומות. נביא שמביא עימו בשורה של אמת וצדק לאומי ובינלאומי. אנו עם התנ"ך והתלמוד החי בארץ התנ"ך על-פי מורשת אבות ואימהות. יש לנו תפקיד היסטורי משמעותי. תכליתנו היא להיות המצפון של האנושות. זהו תפקיד לא קל. תפקיד מסוכן ויש לו מחיר גבוה. זהו תפקיד שיוצר כלפינו קנאה, שנאה ופחד. תפקיד שמושך אליו אש זרה. תפקיד שהצלחנו בו עד כה, לעיתים בעל כורחנו, ופעמים רבות מספור מתוך בחירה מלאה ומסירות נפש עילאית.
זוהי בחירה לא קלה להיות יהודי. זוהי בחירה אצילית ואחראית להיות יהודי ויותר מכל עם, הנאמן לזהות היהודית לכללותיה ולפרטיה ההלכתיים וההגותיים כאחד. זו משמעות החירות, להיות נאמן לעצמיותך כאדם, כיהודי וכעם. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים. קרובה היא שעתנו הגדולה. זו העת לבחור בחיים של משמעות וחירות מתוך אחריות.