"הפורום המשפטי למען ארץ ישראל" מפעיל ארגון בשם "תדמית" העוסק בביקורת התקשורת הישראלית, וזאת במטרה להביא איזון לתוך הסיקור התקשורתי ובכלל - להבטיח סיקור הוגן ומדויק.
אנו מציעים כאן ל"תדמית" נושא לביקורת שכותרתו "פינת הלשון", ובעברית יותר פשוטה: "המלחמה נגד זיהום הלשון".
הנה ארבע דוגמאות: - "קול ישראל" מדווח שבקבוק תבערה הושלך על אוטובוס. היכן? "דרומית לבית לחם", או - "צפונית לרמאללה". בפועל, הבקבוק הראשון נזרק ליד אחד מיישובי גוש עציון והשני - ליד פסגות או עופרה או כוכב יעקוב. אלא, שבמקרים כאלה יישובים יהודיים ביהודה ושומרון אף פעם לא יוזכרו בשמותיהם, כדי שלא תיווצר שגרת לשון שתיתן לגיטימציה לקיומם. רמאללה היא על המפה, מפני ש"קול ישראל" מכיר רק גיאוגרפיה ערבית. גיאוגרפיה יהודית ביו"ש - יוק! חוץ, כמובן, מדיווחים שליליים על ההתנחלויות, כגון האשמות בדבר כריתת זיתים או "תג מחיר". כאן, לפתע, מגלים הכתבים העוינים בקיאות נפלאה בגיאוגרפיה היהודית החדשה.
- הזיהום השני מחפה באלגנטיות על היותם של המחבלים - מחבלים. ומה הם בתקשורת העוינת? "פעילים", פעילים בלבד. אתם תשמעו למשל בקול ישראל או בגלי צה"ל ששני "פעילי חמאס" ששיגרו קסאמים לעבר ישראל - נהרגו, וזכותכם לתמוה: ממתי הורגים "פעילים", למשל פעילי מפלגות, פעילות וי'צו, נעמת ואמונה או פעילי ספורט? אם מרצחי החמאס הם רק "פעילים", אזי צודק אחמד טיבי וצודק גם גינטר גראס!
- מניין למדו זקני התקשורת שלנו את הטריק הנכלולי הזה, להפוך רוצחים שפלים שידיהם מגואלות בדם ל"פעילים" תמימים? לעשות בגאטלה, דבר זניח - מטרור? התשובה היא - מן ה-BBC, ובכלל מן התקשורת המערבית, המשחקות אותה שהן "ניטרליות" כלפי מעשי רצח של חפים מפשע שבוצעו מטעמים מדיניים. הקורבנות, לעומת זאת, קוראים למעשים האלה "טרור", בעוד אשר הפושעים ושולחיהם מציגים אותם כ"מלחמת שחרור" או "התקוממות". בתווך, כדי להיראות "פוליטיקלי קורקט", אובייקטיבים כביכול, וגם - כדי שהטרוריסטים לא יתקפו אותם, אנגלים צרפתים וגרמנים חיפשו מילת "פרווה" שלא מריחה ולא מסריחה ומצאו "פעיל" ו"פעילים". מה יש? להרכיב אוטו זו פעילות? גם הרכבת פצצה היא "פעילות". ואלה ואלה - "פעילים".
אולם הבריטים, כאשר הם סבלו מטרור, בצפון אירלנד, למשל, דווקא ידעו לקרוא לילד בשמו. כאן, המפגעים כבר לא כונו "פעילים" ונמצאה להם המילה הנכונה: "טרוריסטים"! רק התקשורת העוינת שלנו - זו שעוינת אותנו, וגם את עצמה, בעצם - התעלמה מן הפסוק "אדם קרוב אצל עצמו" והנהיגה תחליף חולני: אדם רחוק מעצמו. אצלה, שלא כמו אצל האנגלים, גם מי שהורג בנו, קוטל אנשים, נשים וטף מבני עמנו, אף פעם לא ייקרא טרוריסט, הוא תמיד יהיה - "פעיל".
- זיהום לשוני אחר נובע מן ההחלטה העוינת, שכל מקום בא"י שמעבר לקו הירוק - הוא חוצלארץ!. למשל, אפשר לשמוע או לקרוא בתקשורת שפלוני, אזרח או חייל, שנפגע "צפונית לרמאללה", הועבר משם במסוק לבית חולים "בארץ", כלומר בירושלים או בת"א. בכך מבקשים לאותת לנו מתחת לסף ההכרה שארץ ישראל שמחוץ לקו הירוק - היא חוץ לארץ. שכן, מכלל הן, שירושלים ותל אביב הם "בארץ", אתה למד את הלאו: חברון ובית אל ושילה ואריאל הם חוץ לארץ...
- וזה מתקשר למחיקת צמד המלים "ארץ ישראל" מן המילון התקשורתי והחלפתו ב"מדינת ישראל". אולם ארץ ומדינה אינם אותו הדבר. ארץ - זו האדמה שמתחת לרגלינו והשמים שמעלינו: הנוף, הגשם, הרוחות, הבית הפיסי וסביבתו וההיסטוריה של כל אלה."מדינה" לעומת זאת, היא הארגון החברתי המארגן את החיים על הארץ: החוקים, הסדרים, השלטון.
הנה דוגמה: בערוץ הראשון של הטלוויזיה שידרו ביום 25.8.11 שיחה באנגלית עם יו"ר ארגון השח-מט במוסקבה, שאמר על מישהו (באנגלית): "he doesn't want to leave his country ". התרגום המילולי הנכון למשפט הזה הוא: "הוא אינו רוצה לעזוב את ארצו". אולם הטלוויזיה המגמתית שלנו, שוטפת המוחות, עשתה שינוי קטן ובתרגום בגוף הסרט כתבה: "הוא אינו רוצה לעזוב את מדינתו". שינוי קטן, עם מגמה פוליטית הרסנית.
- ועוד דוגמה. בערוץ הראשון, בתוכנית "רואים עולם" מ-4.2.12, שידרו ראיון עם שר הביטחון האמריקני, פאנטה, שאמר באנגלית:"They were ready to give their life for the country". התרגום הנכון הוא:" הם היו מוכנים לתת את חייהם למען ארצם", אולם התרגום העוין רצה אחרת, ניחשתם: את "ארצם" החליפו ב"מדינתם"...
כי זה הכלל: כל אימת שהצנזור הפלשתיני בתקשורת הישראלית נתקל ב"ארץ" הוא מתרגם "מדינה", ולא איכפת לו שדומה הדבר כאלו אמר "על העמותה ירד גשם" או "בחברה בע'מ נשבו רוחות חזקות". משכיחים את היות המדינה ייצור משפטי - חשוב, מכריע, יקר לכולנו - אך למדינה צריך קודם כל ארץ! וכי תיתכן מדינה ללא ארץ, נשמה המרחפת באוויר ללא גוף?!
העיוותים האלה אינם מקריים, פרי של בורות או
רשלנות. זו שטיפת מוח מכוונת המתנהלת נגד תושבי הארץ ואזרחי המדינה, לגמול אותם מאהבת מולדת ומחיבת ארץ ישראל, להכשירם לבגוד בנחלת אבותיהם.
הם עלולים לנצח אם נמשיך לשתוק, כי בעזרת הלשון נקבעת התודעה והתודעה מפעילה את המעשים.
מי שנתקל בדוגמאות כאלה, מוזמן לפנות ל"תדמית", (רח' המלך ג'ורג' 58, ירושלים), ומ"תדמית" יש לבקש לפנות, להתלונן, ללחוץ ולא להרפות.
הקץ לזיהום הלשון! הסכם מגרון - הופך על פניה מדיניות ממשלתית אנטי-התנחלותית ומכאן נשלחת למגרונים ברכה על ניצחונם ועל ההישג שהשיגו למען העם והארץ. כי הסכם-מגרון, גם לאחר החלטת בג"ץ, הופך על פניה מדיניות ממשלתית אנטי-התנחלותית, פרי לחץ אמריקני, שהטילה חרם על כל מה שהוקם ויוקם מאז ימי מיצ'ל ומפת הדרכים, היינו לפני למעלה מ-10 שנים. המדיניות הזאת התחילה בימי הנשיא בוש, שמשום מה עשו ממנו פה צדיק גדול, ובימי אובמה הוחרפה עד למימדי עלבון ופחיתות כבוד כלפי ישראל וממשלתה.
אנחנו התרגלנו לרכז את רוב זעמנו נגד הבג"ץ שהפך להיות השוט של "
שלום עכשיו", אך לגבי שניהם, וגם לגבי ממשלות ישראל - היד שתמיד הניפה את השוט הזה הייתה הבית הלבן ומשרד החוץ של ארצות הברית. יוצא, שמגרון וכל המאחזים והגבעות שנבנו בכל השנים האלה הצליחו לגבור על מעצמת-על ומדיניותה הפרו-ערבית, הישג לא קטן, שהינו כנראה מעבר לכוחן של ממשלות ישראל, שלא נותר להן אלא לאותת : "אנא, נצחוני בניי!"
מדוע "שלום עכשיו" נראית כל כך אומללה נוכח היישום בפועל של הסכם-מגרון? מפני שהארגון ההרסני הזה ביקש ליצור באמצעות הבג"צ תקדים של הריסת יישוב ומחיקתו מן המפה - באמצעות "שלטון החוק". מגרון הייתה מיועדת להיות האבן הראשונה שתישלף מתוך חומת היישובים, שאחריה ייקל להפיל את השאר.
פירוק החומה באמצעים כוחניים, המשטרה והצבא ורצוי תוך כדי מהומות ובאלימות, רצוי להם עוד יותר, מפני שהוא משדר תמונה של עימות בין השלטון ל
מתנחלים, ודבר זה עוזר מאד להלביש עליהם תדמית של פורעי חוק ופורשים שמקומם מחוץ למחנה.
אומר מיד, שאילו אכן הייתה לנו
ממשלה שבקווי היסוד שלה עקירת ההתנחלויות מן השורש, דבר לא היה צריך להרתיע אותנו מהתנגשות חזיתית, גם במחיר אובדן פופולריות. אלא, שממשלת נתניהו איננה "ממשלת-התכנסות". אמנם, במחנה הלאומי יש הרבה טענות מוצדקות כלפי נתניהו, מנאום בר-אילן בדבר "פתרון שתי המדינות" ועד להקפאות למיניהן. ובכל זאת יש היום בנייה ביהודה ושומרון, ועל כך מעידות המודעות בעיתונות הקוראות לרכוש בתים ודירות, ואם מפרסמים - סימן שיש סחורה. גם הייאוש שאחז "במחנה השלום" נובע מן ההכרה המחלחלת אצלם, כי "את המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק".
ובחזרה למגרון.
חתירה לדה-לגיטימציה שהשיגה לגיטימציה ב"מפת הדרכים" התחייבה ממשלת ישראל כדלהלן: "ממשלת ישראל מפרקת מיד מאחזים שהוקמו אחרי מרס 2001." וכן: "בהתאמה עם דוח מיצ'ל, ממשלת ישראל מקפיאה כל פעילות התנחלותית (כולל גידול טבעי של יישובים)."
והנה, בהסכם מגרון התחייבה הממשלה להקים - היא בעצמה - יישוב חדש, באתר שליד היקב של פסגות. היישוב יוקם ע"י הממשלה ויקבל סטטוס חוקי, וכך יוצא, ש"שלום עכשיו" בעתירתה קיבלה את ההיפך ממה שיצאה להשיג. היא חתרה לדה-לגיטימציה של ההתנחלות והשיגה לגיטימציה, היא רצתה לראות כסאח בין הממשלה למתנחלים והשיגה הליכה של האחד לקראת השני, הליכה ביחד במקום התנגשות.
הסכם מגרון שולח עוד איתות, חשוב לא פחות. המשאלה הנבזית של עוכרי ישראל, לראות בגירוש של 2005 אקדמה לגירוש הגדול, אשר בעבורו המציאו ברוב ציניות ורשעות את הכינוי "התכנסות" - המשאלה הזאת אין לה עוד סיכוי להתגשם. והראייה לכך היא, שאם יישוב צריך להתפנות מסיבות משפטיות שאינן תלויות בממשלה - היא, הממשלה, בונה תחתיו יישוב אחר, והיכן? גם בעומק השטח, מחוץ ל"גושי ההתיישבות" שרק הם, כביכול, היו מיועדים להישאר בידי ישראל. ומה זה משדר לעולם? שיישוב יהודי אינו יותר ריצ'-רצ' שאפשר לפתוח ולסגור במחי יד או איזה מטרד, שעושים "פוף" והוא איננו.
כדאי לשים לב, שמגרון אינה הראשונה. קדם לה ההסכם ברמת גלעד, מאחז של
מרדכי זר, שאף אותו מאפיינת הלגאליזציה, הענקת הגושפנקה החוקית, ביחד עם אישור תב'ע ואפשרות לבנות מאות יחידות דיור. גם כאן נמנעה התנגשות מכוערת ומזיקה. הזאב החוקי יצא שבע וכיבשת ההתיישבות נשארה שלמה.
על כל אלה יישר כוחם של אנשי מגרון. הם עמדו במו"מ קשה וסבוך, ניהלו מסע יחסי ציבור מוצלח, קיימו פעולה פוליטית רבת תוצאות בקרב מקבלי ההחלטות, והעיקר - גילו חוש מידה ועיתוי, ידעו - מתי וכיצד.