האמת, מגיע קצת נחת לשמאל. מאז התפוגגות מחאת "האוהלים", שעתה בדיעבד ניתן גם לכנותה "מחאת הטיפשים", לא היה לשמאל אפילו יום אחד של נחת.
אמנם זהבה זכתה, סוף-סוף, להנהיג 1% אחד מהציבור בארץ, אך תקוות השמאל האמיתית, יחימוביץ', התגלתה, בראיון ל
עיתון הארץ כליכודניקית בתחפושת של סוציאליסטית.
התקווה הישנה יותר, מקדימה, נשלחה אחר-כבוד לביתה ואיש הליכוד (בתחפושת של שמאלן), מופז, השתלט גם על מאחז זה של השמאל.
אז הבטיחו לשמאל כי ב"יום האדמה" מיליון פלשתינים ירמסו את גבולות המדינה ואפילו אחד, לנחמה, לא הגיע. הבטיחו לנו מטס של פעילים וכלום לא קרה.
התגשמות ציפיית השמאל אך באותו יום, במקום אחר לגמרי, התגשמה הציפייה והציבור השמאלני בארץ יכול היה להתיישב בנחת וברווחה בכורסאות הטלוויזיה ולצפות ברצף של 40-30 ואפילו 50 של אותן 4 שניות מזככות שבהן הקצין הישראלי המקריח והמזוקן, עם הכיפה הנאה על ראשו מכה בנשקו את סנטרו של עלם החמודות, זהוב השער, העטוף בצעיף פלשתיני נאה והנופל לאיטו, כמו בסרט הוליוודי, אחורה.
ולמען אותם שמאלנים מעונים מראים את הקטע היפה ומרונן הנפש, שוב ושוב ושוב ושוב עשרות פעמים. בוקר, צהריים, ערב ולילה וחוזר חלילה.
ובכל פעם שוב עולה התחושה המזככת, המזכירה אורגזמה נשכחת, מבטנו של השמאלן המצוי לכיוון גרונו ודמעות אושר חונקות את עיניו.
יותר טוב מזה לא ניתן היה לצפות. גם חייל, גם קצין, גם חובש כיפה, גם ללא כל התגרות.
ג ד ו ל ! 4 שניות לתיאור תקרית של שעתיים איני חובב אלימות ואני משתדל גם להימנע מעידוד של אלימות, אך לפעמים, במקרים מסוימים, אני מגיע למסקנה שהאלימות היא הרע במיעוטו מיתר האפשרויות. אותם עשרות צעירים אירופאים לא באו ארצה, סתם, לרכב להנאתם על אופניים בכבישי ושבילי הגדה המערבית.
הם באו במטרה אחת, להתגרות בחיילים ובאזרחים ישראלים כדי שיוכלו לצלם את תגובותיהם הבוטות לשם יצירת חדשות ובסיס לכתבות על "הכיבוש".
הקבוצה שגרמה "עונג" כה רב לשמאלנים בארצנו התכוונה לנסוע על כביש הבקעה (כביש 90), שלפי הוראות הצבא נאסר עליהם לנסוע עליו, בכדי לשבש את התנועה ולגרור תגובות זעם מנהגים אזרחיים וצבאיים. הכוונה הייתה ברורה וידועה והם נחסמו בפאתי יריחו. ה"תקרית" ארכה שעתיים, אך אמצעי התקשורת זקוקים רק ל-4 שניות מתוכן, היתר פשוט לא מעניין אותם.
ייתכן שאת קהל הצופים זה מעניין מאוד, אך ממתי עיתונאי "פלצן" משדר מה שמעניין את הציבור?
ידוע הסיפור על אחד מאלופי צה"ל המגיע מדי בוקר ללשכתו ב"קריה" ומיד עם כניסתו פוצח בצעקות רמות על מזכירתו.
אדם שנלווה אליו פעם שאל אותו לסיבת הצעקות ונענה: "היא תחשוב כל היום על הסיבה ובסוף תמצא את ההצדקה לכך".
כך אותו דני זהוב שער. אם הוא יחשוב מספיק זמן ולעומק הוא בוודאות ימצא את ההצדקה לחבטה שחטף. אין שום סיבה לנהוג ביושר, בהגינות ובנימוס באנשים האלה. הם ביודעין או בתמימות מעושה משמשים כלי בידי הטרור השואף להשמיד את מדינתנו. אין בידינו שום אפשרות להעמיד אותם על טעותם ולכן עלינו לפעול בכל הדרכים העומדים לרשותנו בכדי לצמצם את הנזק הנגרם לנו מהם.
סא"ל אייזנר הוכיח לנו בעבר כי הוא לוחם דגול, אך כנראה אין לו את הכישורים הדרושים לשמש כמפקד. טוב יעשה אם הוא, מפקדיו ומעסיקיו יפנימו זאת ויפעלו בהתאם.
ולסיום, דבר שמאוד מפריע לי במקרה שתואר לעיל: מדוע אין כל דיווח רפואי על מה שקרה לסנטרו של הדני הנחמד.