הצדעה לרוח וליצירה 'פרס ישראל' הוא בין המעמדות הטקסיים החשובים ביותר במדינת ישראל, בצד טקסי יום הזכרון והשואה לזכר הנופלים, הנפגעים והטבוחים למוות על קידוש השם, העם והארץ. ניתן לומר כי מבחינה מסוימת מעמד זה הינו פסגת יום העצמאות, בבטאו את הרוח והיצירה של הגניוס היהודי (מתוך כ-650 מקבלי הפרס מראשיתו זכו בו רק 6 לא-יהודים. דומני כי הקטיגוריה שלהם הייתה חברתית ולאו דוקא יצירתית. אגב, אין ביניהם מוסלמי! ואגב דאגב, מרכיב היהודים בין זוכרי פרס נובל מתקרב ל-25%!).
אינני יודע מהי מידת האובייקטיביות השיפוטית של ועדות הפרס, ובודאי בתחומים שאינם מדעיים-טהורים והדירוג בהם די סובייקטיבי. מכל מקום, העם היושב בציון מצדיע ביום העצמאות לאישי רוח ויהדות, מדע וכלכלה, חינוך ותרבות, אמנות ויצירה ותורמים לחברה ולמולדת. הידד!
אינני נוכח במעמד חלוקת הפרס, והאולם מתמלא גם בלעדי. אינני מקפיד גם להאזין באדיקות לשידור הטקס ברדיו, בעיקר בשל עייפות לאחר שביעת העין מנופי הארץ, יישוביה ואתריה כ'מצוות היום'. השנה משום מה, אולי כדי לחלוק כבוד לרב דרוקמן שהיה בין מקבלי הפרס, צפיתי במרבית הטקס מעל המירקע. ושוב, נתמלאתי גאווה ותחושת 'אור לגויים'. אומנם נימוקי השופטים מנוסחים בסגנון קצת בומבסטי, אך כנראה זה מתאים לעיצומו-של-יום זה בו הטפיחה העצמית על השכם היא חובת היום, לתפארת מדינת ישראל.
ביבין בשוליים והנה הערת שוליים - לגנותה של מדינת ישראל. הטקס הסתיים במופע... 'חשפנות' מחפיר. מילא זימרת נשים שליוותה את הטקס כולו, סוגיה זו כבר נידונה במחוזותינו הדק-היטב היטב-הדק. אני מעריך שאיש מן הנוכחים לא הפגין עזיבה, לא מיושבי הבמה חובשי הכיפה ולא מקרב הקהל באולם, כולל בעלי חזות רבנית או חרדית. אין טעם לדון האם סולו נשי היה הכרח לנוכח ההמשך הבוטה, ה'אמנותי'; אל מרכז הבמה זינק מופע בלט בלרינות, וריקודי אקרובטיקה זוגית. במשך דקות ארוכות וצורמות גם צנועים למחצה לשליש ולרביע חשו טעם רע עד בחילה ולמעלה (למטה) מזה. מסופקני האם כך היה גם בשנים קודמות, ולפיכך הרי זה בבחינת "עבר ושנה נעשית לו כהיתר" (יומא פו,ב).
דווקא! אני נוטה לחשוד כי הייתה כאן אמירת 'דוקא' של המארגנים, אולי תת-תודעתית, כנגד הפולמוס שהתרגש עלינו לאחרונה בעקבות זמר נשי בטקס צה"לי. הפולמוס גרר בעקבותיו התנפלות על הרבנות הצבאית (בעיקר מתוך המחנה התורני-לאומי), וסופו - ניסוח הנחיות פשרה באכ"א והצבת זכוכית מגדלת תקשורתית, או ראי, כלפי כל חייל מזוקן או חבוש כיפה רחבת ממדים.
אפשר כמובן לשגר מחאה חריפה לשר החינוך ולמארגני הטקס; אפשר למחות, להתבכיין ו'לדפוק על השולחן'. אפשר כמובן גם לאיים במשבר קואליציוני ולדרוש 'מכתב חתום שמעשה כזה לא יישנה', אשר יעמוד בתוקפו עד לפעם הבאה. אפשר גם לפתוח בפולמוס חוצב להבות האם על החתנים, הרב דרוקמן ופרופ' קשדן (פרופ' למתמטיקה, בעל הופעה דתית מובהקת) היה לעזוב, להרכין ראש מופגן. או לפחות ליצור רחש, ניע וזיע ע"י חלק מן הקהל הנוכח, מן המיגזר המצופה לנהוג כך. גם פולמוס כזה תוקפו יהיה עד לפעם הבאה.
להשתחל לתרבות לדידי, אין כל סיכוי - וגם לא צידוק - להשתלט על כל המדינה ע"י הנהגת אורח חיים הלכתי מוקפד במרחב הציבורי. באווירת ה'זכויות' דהאידנא תקנות וחוקי 'דת ומדינה' לא ייאכפו אלא ייעקפו. וככל שיגבר ה'רעש' כן תגבר הריאקציה. השיטה צריכה להיות התגנבות יחידים ויחידות מן הצד; הימצאות חובשי כיפה וכסויות ראש לתוך מארגני אירועי תרבות ציבורית ולאומית. האתגר איננו רק נוכחות שומרי תורה ומצוות בין מקבלי פרס ישראל, אלא גם בין האמרגנים מאחורי הקלעים, בין ה'תרבותניקים' ומפיקי האירועים.
הפסוק שצוטט מפרשתנו הוא המקור לאיסור חילול השם ולחיוב קידוש השם - "ולא תחללו ונקדשתי". לעתים אנו נקלעים למצבי דילמה בהם אור וחושך משמשים בערבוביה, בהם מבצבצים גילויי קידוש השם וחילול השם יחדו. יד מי גוברת? הרצי"ה קוק נוהג היה להפנות לדברי הירושלמי שאף הם צוטטו לעיל: "כשבאותו ענין יש צד קידוש השם וצד חילול השם, אין אומרים 'שב ואל תעשה', אלא שצד קידוש השם הוא הגדול והמכריע" (לנתיבות ישראל א עמ' קסא). זה כלל גדול בעם ישראל ובמדינת ישראל...