ממאפייניו הבולטים של מערך הגיור הדתי-לאומי הוא שילוב שיקולים לאומיים וציבוריים למדיניות הגיור. אומנם מדובר בתהליך אישי וסובייקטיבי ביותר, בו הפרט ממיר את זהותו – אך אין כאן מסלול חד-סטרי: לבית הדין - ל'מערכת' - אינטרסים משלו, ואלו מתבטאים בהתייחסותו לגיור. כלשונו של הרב אליהו בירנבוים, דיין בית הדין לגיור: "אחד המרכיבים המרכזיים בהתייחסות ההלכתית והחינוכית למצב שנוצר הוא ההיבט הלאומי של הגיור: הצורך להמשיך לקיים מדינה יהודית... אין זה ברור שהגיור יכול לפתור לחלוטין את הבעיה הדמוגרפית, אך איננו רשאים להימנע מלפעול ולהקדיש מחשבה ועשייה למען שמירת עתידם וחוסנם של עם ישראל ומדינת ישראל. אם לא נעשה זאת, נמצא את עצמנו, חס ושלום, במדינה שאיננה יהודית כתוצאה משינוי דמוגרפי פנימי".
ודווקא רבנים מהציונות הדתית נדרשו לסוגיית הגיור בעקבות העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים של המאה הקודמת – מתוך אחריות וראייה לאומית, כללית; מתוך הבנה כי עולים רבים, המוגדרים כ'יהודים' מתוקף חוק השבות, אולם לא מתוקף ההלכה, מאיימים על צביונה היהודי של המדינה, משום שהטמעתם בחברה הישראלית תוביל לנישואי תערובת, ומשום שריחוקם התודעתי המוחלט מן היהדות ישפיע לרעה על תרבותה היהודית של המדינה.
ואכן, רבנים המשתייכים למגזר החרדי רואים טעם לפגם בגיור הנובע מאינטרסים מערכתיים; כדברי הרב אברהם שרמן, דיין בית הדין הרבני הגדול, אין הכרח כי במטרות לאומיות או חברתיות יימצא "כל שינוי מהותי מצוותי של התקרבות לה' לתורתו ומצוותיו". הגיור הוא תהליך פרסונאלי, וחייב לשקף שינוי מהותי מצד המתגייר: בית הדין רשאי לאשר או לפסול את הגיור – ותו לא. השיקול הלאומי של הרבנים הציוניים הוא שיקול זר, העשוי לפגוע בגיור, העשוי לגרום להתעלמות מהתהליך הנפשי הפנימי, האינדיבידואלי, שחייב המתגייר לחוות.
אתגר לאומי לרבני הציונות הדתית
הסערה הציבורית התורנית רק מדגישה כיצד, בעיני רבים, ההסתננות מאפריקה למדינת ישראל הפכה לאיום לאומי. הזהיר ראש הממשלה: "אם לא נעצור את הבעיה, שישים אלף המסתננים עלולים להפוך לשש מאות אלף, ולהביא לביטולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". בעיניו, האתגר הוא, בראש ובראשונה, דמוגרפי: המסתננים נהיים לאחוז הולך וגדל של האוכלוסיה הישראלית – אחוז הולך וגדל שאינו יהודי, תושבי מדינה משוללי זכויות יסוד דמוקרטיות.
ובכן, רבני הציונות הדתית, אתגר לאומי בפתחכם. עלייה המונית נוספת. אומנם מצבם הכלכלי, אומנם השכלתם, גרועים בהרבה מאלו של עולי חבר העמים. אומנם, לעתים קרובות, מצבם הפיזי בכי רע: האפריקנים לא זכו לטיסות מסודרות לארץ. דרכם לכאן רוויית תלאות: מסתננים רבים נשבו על-ידי שבטים בדואים בסיני, מעונים עד שמשפחתם תשלם כופר רב. לא כולם שורדים את המסע. ואומנם, צבע עורם שונה. אבל נסיבות אלה לא צריכות לפטור אתכם מאחריות, נכון?
היערכות ראשונית למבצע גיור רחב-היקף
בדומה לעולי ברית המועצות שהגיעו מכוח חוק השבות, החוק הישראלי מעגן את כניסתם של מסתננים רבים לארץ. אנשים שארץ מוצאם היא אריתריאה או סודן – 83% מכלל המסתננים, לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה לאפריל 2012 – אינם נדרשים לפרוצדורה הביורוקרטית הרשמית של בקשת מקלט, בסופה יוגדרו כפליטים או כמסתננים בלתי-חוקיים. האריתריאים והסודנים מקבלים הגנה קולקטיבית אוטומטית על-פי החלטת המדינה – ולפיכך, אסור לגרשם מן הארץ. במקביל, הם אינם מקבלים אשרת עבודה – אך בג"ץ קבע כי מי שמעסיק אותם לא ייקנס.
זאת ועוד; ברי, שהאריתריאים והסודנים חשים זיקה לעם ישראל, למדינת ישראל – לחזון שהם מייצגים: חברה ומדינה חופשיות, דמוקרטיות. חברה ומדינה המאפשרות את זכויותיו הבסיסיות של האדם, המספקות לו הזדמנות אמיתית לפתח את חייו, להתקדם. והם מסכנים את חייהם – פשוטו כמשמעו – רק כדי להגיע לארץ; ספק אם ניתן להגיד דבר דומה בנוגע למרבית העולים מחבר העמים. האין בכך עדות לחיבורם למדינה? האם משפחה יהודית מקנדה תסכים להסתכן בחייה כדי לעלות לארץ?
ובכן, רבני הציונות הדתית, לשיטתכם – כדאי להתחיל לחשוב על גיור האפריקנים, כדאי לבצע היערכות ראשונית למבצע גיור רחב-היקף, בדומה לגיורי עולי חבר העמים. הרי אתגר לאומי ניצב בפניכם. ראש הממשלה כבר הגדיר את המסתננים כ"בעיה", איום של ממש על צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה. אינכם מאמינים לו? והרי בידכם כלי משמעותי להתמודדות עם ה"בעיה" החברתית, כלי שהשתמשתם בו בעבר. גיור. למעוניינים בלבד, כמובן. וללא ויתור על הצדדים האישיים וההלכתיים המחייבים – מילה, טבילה, קבלת מצוות. גיור שמשלב את השיקולים הציבוריים והפרטיים – כפי שנהגתם עם עולי ברית המועצות. נוסף לכך, שלאורך השנים, רבנים ציוניים, בניגוד לעמיתיהם החרדיים, ראו בזיקתו הלאומית של המתגייר מרכיב מכריע במדיניות הגיור שלהם – מרכיב שמשתקף היטב בנכונות המסתננים לחרף את נפשם כדי לעלות ארצה.
אך אם החרש תחרישו – תיווכח פשיטת רגלו של מערך הגיור הדתי-לאומי. לא מפאת טענת החרדים, שאסור לערב שיקולים השקפתיים-לאומיים בסוגיות הלכתיות אישיות; משום שאתם עושים שימוש ציני באותם שיקולים ובאותם כלים הלכתיים עליהם אתם אמונים.