מכובדי, הגדול מכולם
שר ההיסטוריה כבר הכין עבורך כיסא כבוד בשורה הראשונה של המכובדים. הוא שומר לך מקום טוב באמצע. מה שעשית עד הלום יירשם לזכותך לעד. אין לך עוד דבר להוסיף עליו. מעתה ואילך כל מה שתעשה עלול רק לפגום ולגרוע. מעתה ואילך, ככל שתוסיף - תגרע. אתה עלול להתבזות, שמעון היקר. אתה כבר.
הגבול בין הנשגב לגרוטסקי דק גבול בין ההירואי לפתטי. אתה מתחיל, אדוני, לחצות את הגבולות האלה בכיוון הלא נכון - אל מחוזות הגיחוך. זה לא מגיע לך. זה לא מגיע לנו.
עשרות שנים היית בעמדות מפתח בתולדות המדינה. תרומתך לביטחון ישראל מכרעת, חסרת תקדים, ראשונית, ייחודית ובלעדית. איש לא תרם לה כפי שתרמת אתה בהחלטתך האיסטרטגית, החשובה ביותר בתולדות המדינה, להפוך את ישראל למעצמה גרעינית ראשונה (ולפי שעה, למזלנו ולביטחוננו, עדיין יחידה) באזור. החלטה זו כשלעצמה מועידה לך את כס הכבוד הרם והיוקרתי בתולדות הציונות. הודות לה אתה רשום זה מכבר בספר הזהב באותיות של קדושה.
אין אולי עוד איש(יות) במקומותינו אשר הזכויות השמורות לו בתולדות העת החדשה רבות וחשובות כזכויות אשר צברת הודות למעשיך הבלתי נלאים במשך יותר מיובל שנים של עשייה ציבורית. אבל, כמאמר המשורר (בביצועו היפה של אריק אינשטיין) "גם ליבולים מגיע יום אחרון". זה היום.
הגיעה העת לפרוש, שמעון היקר, זה בעצם מה שרבים, ובהם נאמניך, אוהדיך, מוקיריך ומעריציך אומרים לך, מי במפורש ומי במובלע. הגיע זמן לעשות כל מה שמאז ומעודך הדפת כל ניסיון לייחס לך - לעשות, אכן, לביתך.
הנשיפה בעורפך של מי שרואים עצמם מועמדים טבעיים לרשת אותך הולכת ומתגברת. זו לא נשימתם של אנשים קצרי רוח, חסרי אוויר, אלא של מי שאין להם עוד דרך עוקפת, חמקמקה, עדינה, לרמוז לך - דק כעובי פיל - רמז שאי אפשר לטעות בפירושו: אם לא תלך מרצון, הם מנויים וגמורים לקום ולהתגולל עליך. הם נחושים להראות לך, במחילה מכבודך, את הדרך החוצה, הביתה.
אתה, שמעון היקר, משלם היום על שגיאות העבר - כרחוק כקרוב. מעולם לא קירבת איש מהם. מעולם לא חיבבת איש מהם. מעולם לא ראית איש מהם כיורש סביר, אפשרי, לגיטימי, פוטנציאלי. תמיד היית זאב (שועל?) בודד על האי - אתה ואפסך עוד.
מאז ומעודך, גם כשקרעת ימים ויבשות והרקעת שחקים - לא ממש הגבהת עוף. תמיד שמרת קשר עין עם החצר האחורית,
שבה שורצים והומים העסקנים. תמיד כרית אוזן והיית קשוב: מה אומרים. מי אמר. זה לא חשוב. מי הוא בכלל. אבל אתה הלא יודע - אסור לזלזל באיש.
שד העסקן המפלגתי הקטן והצר מקנן בך, סמוי כצרצר, כחיידק כווירוס, גם בהיותך מדינאי חובק עולם ומחובק על-ידו. הוא אינו מרפה ממך. הוא אינו נותן לך מנוח. בכל מקום וזמן חשוב לך לדעת מה אמר עליך אחרון העסקנים והזוטר שבהם בנידח ובמוזנח שבסניפים. אתה תצא בכל כוחך כדי להזים את הדברים, להפריכם ולבטלם כלל ועיקר.
כמדינאי היית מורם מעם. כפוליטיקאי - כאחד העם.
גם כאשר אתה שב ומצהיר ששום דבר לא אישי - משהו בהתנהלותך,
שמעון היקר,
מסגיר אותך. משהו מעיד עליך בדיוק ההפך. זה לא עניין של שכנוע - פנימי או חיצוני - שהדברים אינם כך, אלא אחרים. שהשיקול היחיד המנחה אותך וממלא אותך אנרגיה בלתי נדלית הוא השלום - השאיפה אליו והמאמץ המואץ, הקדחתני, הכמעט כפייתי, להשיג אותו בכל מחיר, במהרה בימיך.
זה לא המקום להתווכח אתך, מר פרס. גם אני, הקטן, קד ומצדיע לך, מסיר בפניך את הכובע שאין לי, יודע שהגדולה הנדירה, החד-פעמית אולי שלך עשויה להימדד רק במה שהמשוררת (המנוחה) יראת השם, זלדה, כינתה "פעימות הדופק האחר". קטונתי.
ובכל זאת, דווקא כמשקיף מבחוץ אני יכול לזהות אותות של קרב, אשר גם אתה, בחושים החדים ובניסיון שאין שני לו, מזהה, מן הסתם.
"בכירי העבודה", להוציא אותך, קמים עליך, שמעון, לגרש אותך. אין דרך חלופית, בוודאי לא מעודנת, לומר זאת חד וחלק, דברים כהווייתם.
הדבר הנכון שעליך, בטובתך, לעשותו כיום הוא לא ללכת משום שמי מהם תובע ממך לעשות זאת אלא משום שזה, אכן, הדבר הנכון והראוי לעשותו היום הזה ממש. כאן ועכשיו. להגיד יפה שלום, לקבל תשואות, לקוד קידה, ו… הביתה. אל המנוחה והנחלה.
מיצית כל מה שניתן למצות בחיים הפוליטיים. כיהנת בכל תפקיד ביצועי חשוב ונחשב. כובדת ביוקרתי ובמחמיא שבפרסים המוענקים בתבל - פרס נובל לשלום. הגעת לרם במעמדים, לגבוהה בפסגות. אין עוד אישיות בעולם המערבי המודרני שזכתה לכבוד וליקר שזכית להם אתה לפני שנה, כאשר שועי עולם ונכבדיו באו לחגוג אתך את גבורותיך ולחלוק לך בעצם השתתפותם כבוד עצום, לא ייאמן.
אבל די, מספיק. "דון קישוט אתה יכול לנוח, יש כל כך הרבה טחנות רוח, אתה לא תספיק, אתה לא תספיק, אתה לא תספיק, דון קישוט", כתב יונתן גפן.
בסוף, אם לא תשמור על גבול הטעם הטוב ועל מידת הסבירות ושיעורו, זה ייגמר - חלילה - רע ומכוער, מבזה ומעליב, משפיל. אל תיתן לאיש לגחך אותך, שמעון, לבוז לך ולהציג אותך כמי שאינך. למה לך?!
קום-נא, אדוני, ותגיד היום, קבל עם ותקשורתו, שלום ותודה על הזכות לשרת ציבור במהלכה של קריירה אדירה, מסחררת. אחרת… שלא נדע.