את ימי "החופש הגדול" של תקופת נעורי ביליתי הרחק מביתי שבעיר, אצל סבא וסבתא שגרו בכפר. שם, בליבו של השרון הפורח, התוודעתי לראשונה למראה של פרה, של סוס ושל תרנגולת. שם גם זללתי, חופשי-חופשי, בשר וביצים, חמאה ושמנת, כי בתל אביב, של תקופת הצנע, יכולתי רק לחלום עליהם.
"החופש הגדול" של הכפר היה בשבילי עולם ומלואו. את הספרים והמשחקים של העיר החלפתי שם באיסוף ביצים מן הלול ובסיוע לסבא שלי לחלוב את הפרות שלו. אבל מעל לכל הותירו עלי, רושם בל יימחה, דמויותיהם הססגוניות של כמה מן המושבניקים, שרובם ככולם כבר מזמן שוכני עפר, ורק שהדי במרומים ימחל לי אם אוציא עליהם דיבה בהבל פי.
איך אפשר לשכוח, למשל, את אופה הכפר, יהושע, שמדי בוקר בבוקר שיווק, מעל גבי סוס ועגלה, את כיכרות הלחם שלו לצרכניה המקומית. אלא שבדרך החולית והפתלתלה עד אליה נשמטו לא אחת מספר כיכרות מן העגלה על הכביש. זו בדיוק הייתה הסיבה שהסבתא הפדנטית שלי לא סמכה על ההיגיינה של יהושע, והחליטה להקדים רפואה למכה. מדי בוקר היא ניצבה, אחת ויחידה, עם הנץ השחר, בפתח המאפיה, כדי ליהנות מזכות ראשונים בלעדית וליטול ממנה כיכר לחם, בטרם תועמס על העגלה.
עבודה בעיניים לעומת הסבתא הפדנטית שלי, העדיף השכן שלה, אויגן ה"יקה", לסמוך על המזל הטוב, ואת כיכר הלחם שלו אסף היישר מן הצרכניה, כשהוא נושא אותה מתחת לבית השחי המזיע שלו בחום הלוהט וללא גופיה. ואפרופו האופה יהושע: ידעו לספר עליו שחוץ ממומחיותו כאופה מדופלם, הוא גם התמחה בזלילה חופשית בחתונות שאליהן כלל לא הוזמן. מסתבר שמפעם לפעם, בתום יום עבודתו בערב, נהג יהושע ללבוש "פרנג'י" ולטוס עם האופנוע שלו לכל מיני חתונות ששמען הגיע לאוזניו, מבלי שהיה לו בכלל קשר אליהן. העניין לא הפריע לו להתנהג בהן בחופשיות, כאילו היה מקורב למשפחת החתן או הכלה, לעשות שמח עם האורחים הקרואים ואפילו לרקוד עם הכלה האלמונית. זו הרי סברה לתומה שהוא הוזמן על-ידי משפחת החתן, ואילו החתן היה משוכנע שהוא אורח של משפחת הכלה, ותוך כדי כך גם הצליח יהושע למלא את בטנו בכל הטוב שהוגש על השולחנות.
ואיך אפשר לשכוח את שמעון, האיכר, שיום אחד, כשהתקלח במקלחת השדה, עקצה אותו דבורה במבושיו. לרוע מזלו "התנפח" העסק, ועלמות הכפר אצו רצו לחזות בחזיון הגדול שנקרה לעיניהן.
אמא כלואה ומן המקלחת - היישר לשירותים, שבאותם הימים שימשו בכפר כשירותי-שדה, בצורת בור עמוק, חצוב באדמה, שבו נהגו הנזקקים לעשות את צרכיהם. יום בהיר אחד, כשישב שם מוטק'ה השמן, נפל מידיו לבור הסרוח רדיו טרנזיסטור קטן, שקיבל מדודו באמריקה. הרדיו המשיך לנגן בתוככי הבור עוד שבועיים-ימים לאחר האירוע, עד שהסוללות עשו את שלהן ושבקו חיים.
והיה גם אורי הגברתן, שלא סבל את האמא שלו, רק משום שצמח לה שפם. אורי התנה איתה תנאי בל יעבור, שלא תצא חופשי לרחוב מבלי ליידע אותו קודם לכן, רק משום שהתבייש בשפם שלה. אלא שבכל פעם שהאמא המרתה את פיו של אורי, הוא כלא אותה בשירותים הביתיים למשך שעה.
ולא שכחנו, כמובן, את נחמן הישיש, שמדי בוקר נהג לערוך טיול קצר בסמוך לביתו. הצרה היא שנחמן סבל, לא עלינו, ממחלת השכחה ולא אחת איבד את דרכו חזרה הביתה, כשהוא צועד בכיוון ההפוך. למזלו הרב היה תמיד מישהו שעשה לו "אחורה פנה" וכיוון אותו לדרך המלך. באותה הזדמנות לא שכח נחמן, אסיר התודה, לפלוט מפיו אנחת רווחה: "איך בין דו, אובר קופ איסט שוין אויבן" - "אני, אומנם, עדיין פה, אבל הראש כבר נמצא בשמיים".