לא, אין כאן כוונה לגלגל את האשמה לתקשורת, אלא רק לבדוק אם גם בדרך הסיקור שלה יש מקום לעשות חשבון נפש ובדק בית.
בשעות הראשונות שלאחר הפיצוץ באוטובוס ניסו כלי התקשורת להשיג עדויות של עדי ראייה לפיגוע, הישר משדה- התעופה או מבתי- החולים. הכתבים והמגישים שוחחו בשידורים חיים עם ישראלים רבים, שהיו בקרבת מקום לאוטובוס שנפגע ותיעדו שיחות טלפון נרגשות של קרובי הנפגעים עם בני משפחותיהם בבורגס. השידורים היו חיים, הניצולים היו נרגשים ומבולבלים וכך קיבלנו, הצופים והמאזינים, פריטי מידע שרצוי היה להצניע: באיזו חברת תיירות הגיעו הנוסעים, באיזו חברת אוטובוסים הם עמדו לנסוע ובאיזה בית מלון עמדו להשתכן. כל אלה פריטי מידע חשובים מאוד לכל מי שמבקש לפגוע בתיירים ישראלים בחו"ל.
האווירה הציבורית שאלות נפרדות, גם הן חשובות נוגעות להשפעת הסיקור, על האווירה הציבורית. הערך שיש למידע הזה שמעבירה התקשורת לאחר הפיצוץ, מפיהם של עדי- ראיה היסטריים ומבולבלים, כאשר המידע עצמו סותר ומבולבל. אבל הניסיון לעצור את שטף הדיווחים ההיסטריים בעקבות כל פיגוע, או הדרישה לבדוק את המידע לפני שידורו, משול לתחיבת אצבע בחור סכר שהמים כבר פורצים מתוכו בזרם אדיר.
אינני מתיימר לשנות את דפוסי העבודה של התקשורת באירועים כאלה, עם כל הבעייתיות שלהם. אבל אני מציע לכלי התקשורת עצמם לדון בהיבטים הביטחוניים של סיקור אירועי- פיגוע ולנסות לקבוע כללים מחייבים שיצמצמו את הנזק. כלי התקשורת הישראלים כבר הסכימו בעצמם להימנע מפרסום מידע על תקריות שבהם נפגעים חיילים, עד לקבלת מידע מסודר, מוסמך ובדוק מהגורמים הרשמיים. בכך הפגינו כלי התקשורת אחריות וריסון. אפשר בהחלט להגיע לכללים מוסכמים גם בנוגע לסיקור פיגועים בקרב אזרחים, כדי למנוע פרסום מידע מזיק ומיותר וסיכון חיים נוספים.