כשהמורה תשאל את הילדים מה הם עשו בחופש הגדול - כיצד בילו, היכן כייפו, האם השתעממו - הוא ירים את ידו (או לא) ויתפרץ: אני הייתי בקייטנת מחשבים. ואם יישאל ויתבקש לפרט מה למד, הוא יצהל ויגיד: הרגתי ערבים.
על צג המחשב שלו מהומת אלוהים. כאוס. אללה הוא אכבר. רעש (אוזניות לאוזניו), פיצוצים. פטריות עשן. בניינים קורסים. עננת אבק שריפה ונתזי המבנים המתמוטטים, על תכולתם. סביבו – חבריו. הם מקניטים אותו. הם מתגרים בו. מפעם לפעם הם מציצים במחשבו. לפתע הוא מנער, מסיר באחת את האוזניות וגוער בהם: "שקט. תנו להרוג בשקט".
כשיגדל, מה יזכור מילדותו? את הלימודים? את החופשים הגדולים? את הנסיעות? את המפגשים? את הזלילות בלילות? את משחקי המלחמה בימים? את הרעש שהפריע לו להרוג בשקט? את הנאות החיים הקטנות? את שיעורי הבית? את הקייטנות?
המלחמה הוכרעה. המסך מלא חללים. עכשיו נערכים קרבות המאסף האבודים, שלא יעלו ולא יורידו. חיוך רחב נסוך על שפתי המנצח. הוא השמיד את כולם. עכשיו, כשהמשחק נגמר, וכולם, מלבדו, כבר אינם, מה יעשה בשארית הזמן? את מי ישתף בשמחת הניצחון? עם מי יתחלק? הוא מוריד את האוזניות מאוזניו, מסתכל, לחלופין, על שני חבריו, שגם את אוזניהם מכסות אזניות. הם – בשלהם. זה שמשמאלו – סמוראי שמלהטט בחרב ומבריח את הקמים הזוממים להורגו; זה שמימינו – טייס שמפציץ עיר שבנייניה הגבוהים מיתמרים לשמיים.
אלה החיים.