ההתחדשות האירופית (הלידה מחדש, רנסנס) היא בת כ-500 שנה, שנים שבהם השתחררה אירופה מכבלי החשיבה הסמכותית, המוכתבת מלמעלה, מעליונות האצולה המוּלדת, לטובת החשיבה האישית והוקרת היחיד. שיאו של התהליך מתבטא בחוקה האמריקנית הקובעת כי לכל אדם זכות מוקנית מן הבורא לבור לעצמו את דרכו אל ההצלחה והאושר. מאז ועד היום קיימת התגוששות ידועה מראש בין הכוחות הסמכותיים של ריכוזיות לבין הכוחות של ביזור הסמכויות והאדרת הפרט. כחוט השני עובר המאבק בין שלטון השליט ובין שלטון החוק, כאשר החוק הוא המגן של האזרח מפני שרירות-לב השלטון. שלטון החוק מְשַמֵּר מערכת חוקים שבמסגרתה יכול האזרח לדעת מראש מהם גבולותיו, ולהגיע להצלחה בלי שפרי עמלו יילקח ממנו באלימות. חד הוא מבחינת האזרח אם האלימות הגוזלת את פרי עמלו היא אלימות של הבוזז הבלתי חוקי, או של השלטון שהפעיל את סמכותו כדי לכוף את האזרח לשלם לו דמי חסות.
כלי תודעתי חשוב הנתון בידי השלטון הסמכותי הוא לקבע את זכותו לקחת מן המצליחים, גם בכוח, ולתת לנכשלים כראות עיניו, וכך ליצור שכבת מלחכי פנכה שימשיכו לתמוך במדיניות של קיום טפילי על חשבון המצליחים. על-מנת להצדיק את מעשה המיסוי, או את הביזה, או את לקיחת המגיע - תלוי את מי שואלים - מגדיר השלטון הסמכותי את הכלכלה כמשחק סכום אפס, כעוגה שגודלה הוא קבוע, שבו המצליחים הצליחו על-ידי עשיקתם את הנכשלים, והצדק החברתי דורש את השבת השוויון על-כנו. כדי להצדיק את זכות הכוח, נוהג השלטון הסמכותי, בהנחיית הקומיסרים התרבותיים שעל עליונותם המוסרית אין לערער, לבזות את ההצלחה ולהפוך אותה למשהו שאין להתגאות בו, מעין מטרת-ירי לכל מי שהצליח פחות, או נכשל. במשחק זה לקבוצות לחץ הקרובות לשלטון, או המשחדות אותו, או המוכרות את השפעתן הפוליטית, או מכתיבות אידיאולוגיה של שוויון,יש עדיפות על פני ההצלחה שאינה תלויה בדבר. השלטון החוקתי לעומת זאת גורס שהדחף להצלחה המקנן בלב הפרט, הרצון להשיג יותר עבור עצמו, משפחתו, קרוביו, עירו, עמו, הוא הגורם החשוב ביותר להגדלת העוגה הכללית, וכי הצלחת הפרט היא למעשה ההצלחה של כל החברה. המדינה היא קודם כל מסגרת שתפקידה להגן על זכותו של הפרט להצליח.
שוויון - בזכות להצליח וגם להיכשל בימים אלו שבין חג השבועות וחגי תשרי אנו קוראים את מגילת ההצלחה (רות) ונבואת הכשלון (ישעיהו). במגילת רות מתוארת ההצלחה בדמות בועז - אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל. בועז הוא לכאורה אפנדי, הוא בעל השדה, יש לו מנהל עבודה, הקוצרים עובדים בשבילו, והוא, כמו אפנדי, מברך אותם לשלום יְהוָה עִמָּכֶם, ממש קפיטליסט, שמצווה על השלטון הסמכותי ועל הקומיסרים האידיאולוגים - לדכא אותו. אלא שהכתוב דווקא אינו בדעה זו. להפך, הוא מהלל אותו, את הצלחתו, מעמדו, ואת רצונו החופשי לעזור לחלש - לגאול את רכושו משממון, לתת בית לאלמנה, והכל במסגרת החוק. ואילו ישעיהו מתאר את היפוכה של ההצלחה - את המצב שבו השלטון הסמכותי הפך למנגנון של ביזה, ושועי הארץ לגנבים. אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כב כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם. כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם. הכישלון של שלטון החוק מצוי ביין המהול במים, במטבע שלא ניתן להאמין בו, במערכת משפט מושחתת, ובשלטון הבז לחוק. מגילת רות היא בימי שפוט השופטים - שלטון מקומי הנאמן לחוק, למסורת, ולחמלה הטבעית הבאה מתוך רצון חופשי. ישעיהו לעומת זאת מתאר שלטון ממלכתי, מרכזי, הבוזז את האזרח מתוך זלזול בחוק. בשלטון כזה אין מצליחים, אין בני חיל, אין אלוהים. הם נכחדו לטובת רודפי השלמונים.
מסתבר ששום דבר לא השתנה. מערכת הבחירות המתלהטת בארצות-הברית היא שחזור מדויק של ההתגוששות עתיקת היומין בין השלטון הסמכותי, היודע מה טוב לאזרח ולמי מגיע, לבין השלטון החוקתי הדוגל בהאדרת יוזמת-הפרט וצמצום כוח-השלטון לרמה הדרושה כדי לקיים את החוק. לשיאו מגיע המאבק, שהוא לא פחות מאשר על נפש האומה האמריקנית, באמירתו האלמותית של הנשיא אובמה שהטיח בפני כל המצליחים את המשפט: "אתה לא עשית זאת. הצלחת? אז מה, יש הרבה מצליחים. עמלת קשה? אז מה, כולם עמלו קשה".
בכך שלל הנשיא את כל הרעיון של הצלחה, של מאמץ משתלם, ובמקומו השתיל את השוויון המאולץ, ואת זכותו של השלטון לכפותו על האזרח. ואין מדובר בשוויון הזדמנויות אלא בשוויון התוצאות. אותה גישה נקוטה במדיניות החוץ. כיוון שישראל הצליחה להיחלץ מסכנת המוות של גבולות שביתת הנשק 1949, יש לבזות את ההצלחה, להפוך את תבוסת הנכשל, ולתת לו את ה"מגיע לו", כאילו לא נכשל במתקפות הרצח על מדינת ההצלחה. כיוון שהאיסלאם היסודני הוא בעיקרו תורה אידיאולוגית של שלטון מרכזי רודני המצמצם את זכויות הפרט ומכפיף את החוק למרות השלטון, יש לתמוך בעלייתו בכל אתר ואתר, גם אם ימיט הדבר אסון על אזרחי המדינות הנופלות לרגליו.
מול אובמה מתייצב מי שמייצג יותר מכל את ההצלחה. מולטי-מיליונר שעשה את כספו בעצמו במסגרת החוק והכלכלה החופשית, ואף תרם מרצונו החופשי מיליונים למטרות ראויות. כמדיניות כלכלית הוא מציע צמצום ההתערבות של השלטון בכלכלה, שמירת חוק, הרחקת מקורבים לשלטון, וצמצום חלוקת כספי הציבור לאלה ש"מגיע להם". השוויון שהוא מציע הוא שוויון הזדמנויות (בהיותו מושל, הובילה מדינתו את ארה"ב בהישגי לימודים בחינוך הציבורי), שוויון הזכות להצליח, וגם להיכשל. אותם כללים נקוטים במדיניות החוץ. שיתוף הפעולה שמור לדמוקרטיות החופשיות שהן בעלות הברית הטבעיות של הדמוקרטיה האמריקנית, ואין לתת פרס לטרור שנכשל בהשמדת בת ברית טבעית. אין פלא שהקומיסרים האידיאולוגיים של השמאל, גם בישראל, שוטמים אותו בעיקר בשל הצלחותיו. כי גם אצלנו שוררת שטנת-ההצלחה בקרב האידיאולוגים של השלטון המרכזי של אנשי-שלומינו לכל המצליחים שראו ברכה בעמלם, בחזונם ובהצלחתם במסגרת החוק.
שנאת ההצלחה גולשת גם ליחס של יהודי התפוצות לישראל. לאחרונה עולה גל עכור של פרסומי שטנה המוקיע את ישראל בשל הצלחתה - הכלכלית, הערכית, הצבאית והתרבותית. אם יש הוכחה שתרבות יהודית עולה על סביבתה הגויית הרי זו ישראל, שהחלה את חייה העצמאיים כאפרוחית מוכת-מלחמה הנאלצת לפשוט יד (
גולדה מאיר) אצל היהדות האמריקנית על-מנת שלא לרעוב, ועתה הייתה לחברה מן המצליחות בארגון המדינות המתועשות. זאת, בעוד שהמדינות הסמכותיות שמסביבה גולשות לעבר התוהו ובוהו. זהותם האידיאולוגית של היהודים מנאצי-ישראל זהה לזו של שוטמי-ההצלחה, שונאי-רומני בארה"ב. לעומתם, תומכי ישראל המובהקים הם גם אלה שהצליחו ורואים עצמם נושאי הדגל של אמריקה המקורית, החוקתית, מאדירת הפרט ושומרת על זכויותיו, על המשפחה, העיר והעם.
ביקורו של רומני בישראל אינו רק תרגיל ביחסי ציבור וצבירת ניסיון מדיני. אין לרומני שום אשליות לגבי נאמנותם של מרבית הבוחרים היהודים לאשליות הצדק החברתי מבית מדרשה של המפלגה הדמוקרטית. ביקורו הוא ביטוי לשילוב כוחות של התנועה האמריקנית לשלטון החוק ושימור מסורת החופש וההצלחה - המצויה תחת התקפה מתמדת מצד כוחות השלטון המרכזי המסואב - עם אחותה הרוחנית בישראל. בישראל, כמו בבריטניה ה"גדולה", ישמחו הקומיסרים האידיאולוגים - שתמיד יודעים מה טוב בשבילנו - לקרוע את רומני לגזרים, לעשות את תולדות חייו לחוכא ואיטלולא, ללגלג על הישגיו והצלחותיו, ולהציג את עושרו כאילו הושג על חשבון אחרים. רצונם של הקומיסרים הוא לשכנענו כי השוויון המאולץ הוא משאת נפשה של הדמוקרטיה. כשלונם הידוע מראש הוא במציאות, שבה שלטון הקומיסרים תמיד עושק את העם ומשאיר את העושר למקושרים בלבד. תפקידם של רומני ונתניהו הוא להשיב את הרצון ואת השאיפה להצלחה אל לב העשייה הדמוקרטית, וביחד להרחיק את העולם המערבי מן התהום אשר אל שפתה הוא מתקרב ואף נופל, על-פי חלילם של הקומיסרים.
מתברר כי באירופה כולה אין די כסף כדי להציל את ספרד הצדיקה-חברתית מפשיטת רגל, בעוד שאצלנו מסתפקת המנהיגות בהוספת אחוז אחד למע"מ כדי לשנות את שיווי המשקל. האם יש עוד מי שמאמין ששוויון מאולץ עדיף על ההצלחה?