לימור לבנת מרגישה ודאי כלביאה שטרפה חמק ממנה. אחרי שהתגלגלה לידיה הזדמנות של פעם בארבע שנים לברך את הספורטאים הזוכים במדליות, ובקול נרגש עד דמעות להלל את מסירותם ומאמציהם ולהודות להם על הכבוד שהביאו לעמם ולמדינתם, העזו הספורטאים העלובים האלה לקלקל לה את ההצגה. מן השמיים נלחמו בשרת הספורט ולא שלחו ללי קורזיץ את הרוח שהייתה משיטה אותה אל המדליה, ואת השרה אל אולפני הטלוויזיה.
אז השרה החליטה למנות ועדת חקירה, ואנו כבר יכולים לתאר לעצמנו את אלכס שטילוב המופיע לישיבות הוועדה מלווה בעורך-דין, ומנסה להסביר שלא הייתה לו כל כוונה להרוס ללבנת את הסיכויים בבחירות המקדימות בליכוד כשעשה צעד אחד גדול מדי בתרגיל הקרקע.
אנו יכולים גם לתאר לעצמנו את העיתונאים והפרשנים שלפני חודש סגדו לספורטאים, ועתה הם בועטים בהם ללא רחם, מתווכחים בפרצופים רציניים האם אנדי ויוני, שניצחו את זוכי הזהב בפקין פדרר וואוורינקה, והפסידו רק לזוכי הזהב בלונדון האחים בריאן, ראויים להישלח לכלא, או שניתן להסתפק בשליחתם לביצוע עבודות שירות למען הציבור.
האמת היא שכל בחינה עניינית של הישגי הספורטאים הישראלים באולימפיאדה תגלה שהופיעו בצורה מכובדת, ושהספורט הייצוגי בישראל בהחלט צועד קדימה לאט אך בביטחון. בשניים מתוך שלושת הענפים החשובים ביותר באולימפיאדה - שחייה והתעמלות - זכו ספורטאינו להישגים מרשימים וחסרי תקדים. אבל במקום לתת כבוד לספורטאים, החליטה לבנת לרקוד לצלילי החליל של אספסוף מוכרי העיתונים, והוכיחה שהיא איננה טובה מהם.
החלטתה של לבנת למנות ועדת חקירה מעוררת שאט-נפש, וכשהיא מחפשת את מי יש להדיח מתפקידו בעקבות האולימפיאדה, מוטב לה שתסתכל במראה.