לא רוצה לצאת צדיק. לא צריך. רק רוצה לצאת צודק. ישר. הגון. כמו שחונכתי. כמו שראוי. לא רוצה להיתפס נוהג על-פי דין צדק ועל-פי המוסר והמצפון הטהורים – לא במצלמה נסתרת, אף לא במצלמה גלויה. לא.
לא מגיעה לי מדליה. אני לא ראוי להוקרה ולשבח. אין שום סיבה ושום הצדקה להעניק לי פרס. שימרו את התשואות לצדיקים הגמורים, לגומלי החסדים שאינם עושים דבר על-מנת לזכות בפרס אבל מעשיהם הופכים אותם למועמדים טבעיים לקבלתו. לא אני.
לא רוצה לצאת צדיק. רק רוצה לא להיות טרף במלתעותיהם של נוכלים. לא רוצה להילעס ולהיטחן בניביהם החדים של המוליכים שולל, של המערימים, של השרלטנים, של תאבי הבצע. רוצה להמשיך להיות מי שאני – פתי מאמין. ומתאכזב. ונופל לבורות שאני כורה לעצמי, בתמימותי. ולמרות הכל, להמשיך להאמין באדם באשר הוא – צדיק (לעתים נדירות) או נוכל (לעתים תכופות).
סליחה, אבל צלמו מישהו אחר.
צדיקים יותר וצדיקים פחות כאשר מי שנוהג ביושר ובהגינות מכונה 'צדיק' ומוכתר ככזה, בעוד על צווארו נענדת מדליית צדיקותו, מופת רע וסימן עצוב הם לחברה רקובה ומושחתת, שבה ההגונים והישרים הם היוצאים מהכלל, שאינם מעידים עליו אלא על היפוכו.
כאשר אות הצדיק ותעודתו משולים לא רק לתעודת יושר אלא מהווים ביטוי למעלה רמה ונשגבה שבה מצוי האיש הצדיק, טבעי ומתבקש לחשוב על ליקוי מאורות ועל עיוות מושגים, על שפה שהתרדדה ועל משמעות שהופקעה: אם כל בעל מקצוע שעושה עבודתו נאמנה ונוהג בהגינות כלפי לקוחותיו הוא צדיק – מה ירגישו מי שהם צדיקים באמת ובתמים?
מי שחיים הכט וצוותו הוציאו אותם צדיקים מתגאים ומתנאים בצדיקותם - בצדק מבחינתם, על-מנת להאריך ולהוון את הרגע בן-החלוף של תהילתם – אבל יותר מאשר התואר החם והמחמיא שהוענק להם מעיד עליהם, היוצאים מן הכלל, הוא מעיד (אוי לאותה עדות) על הכלל.
אגב, מדוע בין הצדיקים אין כמעט אף לא צדיקה אחת? הכלו צדיקות מן הארץ?