הדיונים בתקופה האחרונה על העלאת המע"מ מעוררים את שאלת הסמכות להטיל מע"מ על הציבור. לפי ס' 2 לחוק מע"מ, שר האוצר מוסמך לקבוע את שיעור המס לאחר התייעצות עם ועדת הכספים של הכנסת.
יודגש שהשר מוסמך לקבוע לבדו את שיעור המע"מ. חובה עליו להתייעץ קודם לכן אבל ההחלטה בכמה להעלות היא שלו בלבד.
התוצאה היא שאדם אחד לבדו מחליט כמה מס נשלם. מליוני עוסקים בישראל ולמעשה כלל האוכלוסיה תושפע מהחלטתו של אדם אחד בלבד.
אזרחי ישראל מופקרים האם זה חוקתי? לפי חוק יסוד
כבוד האדם וחירותו, ניתנה הגנה חוקתית לקניין הפרטי. כספו של אדם הוא קניינו האישי. תשלום מסים פוגע בקנין הפרטי, וספק אם הסמכות שנקבעה בחוק, עולה בקנה אחד עם חוק היסוד.
התשובה הפורמלית היא שחוקי היסוד בישראל לא מגבילים חוקים שנעשו לפני חקיקת חוקי היסוד. חוקים "ישנים" לא נפסלים, גם אם אינם צודקים. חוק מע”מ נחקק לפני חוק יסוד:כבוד האדם וחירותו ולכן אינו מושפע ממנו.
בנוסף, יש את חוק יסוד: משק המדינה שמאפשר הגדלת שיעור המס, באמצעות תקנות. היינו אדם אחד שמתקין את התקנות, יכול להגדיל את שיעור המס.
שתי ההוראות אינן צודקות. אזרחי ישראל מופקרים לחסדיו של אדם אחד, למרות קיומה של חוקה כביכול. החוקה עצמה מפקירה אותם.
הרעיון הגלום בסעיף 2 לחוק מע"מ, הוא חוקי מבחינה פורמלית, אבל בלתי מוסרי ובלתי סביר, ומן הראוי היה לתקן את החוק באופן שהסמכות להגדיל מסים תהיה נתונה לכנסת בלבד.