לכאורה אותו הנוף ממש אצלנו, כמו בשירה המפורסם של נעמי שמר: גם לנו יש חורשת אקליפטוסים עבותה, גם לנו יש גשר הולכי רגל מיוחד במינו, שבנאו אילון כהן, וגם אצלנו היו משייטות סירות בבריכות הדגים, באותם ימים רחוקים, שבהם המלה "הפרטה", טרם תורגמה לעברית.
אף על-פי כן הכל אצלנו שונה: האקליפטוסים שלנו אחרים, הם ניצולים מדין כריתה ושרידים אחרונים שמלפני סכיני הדחפורים. הגשר שלנו הוא אחר: לא הירדן הנפלא זורם תחתיו, אלא מוביל הביוב והדטרגנטים המצחין, הקרוי משום מה "נחל אלכסנדר"... והסירה שלנו התהפכה כבר מזמן, או שקעה בקרקעית הבוץ, של מה שקרוי משום מה "בריכות הדגים"...
כמה קל ומפתה לגלוש למסכת של קינות וגעגועים, על הנוף הנפלא שלנו, בטרם היות כל השינויים האורבניים והכימיים שתקפו את אדמתנו. אבל - אבל, יש לפתע אבל אופטימי! ומסתבר שאולי ישוב להדהד גם בשדותינו שירה של נעמי שמר, לפחות על חורשת האקליפטוסים. עובדה מדהימה אולי, לא מתקבלת על הדעת אולי, שלא במקומה ושלא בזמנה - אבל עובדה, חזרו לטעת אקליפטוסים בעמק חפר ומסביב לעין החורש.
כל היוצא בימי טרום אביב אלה, אל שטחי האדמה הכבדה של חוגלה, שמסביב לנחל אלכסנדר ותעלת נחל יאשיה, לפנים "המובללה", יכול לראות במו עיניו פלא אקולוגי ממש. חלקות של אקליפטוסים ינקותיים, על גבי גדודיות, ניטעות בכל פינה. יש המשמידים סביב השתילים את העשבייה, ויש הסומכים את השתילים הרכים בסמוכות, ויש המגדרים את החלקות סביבם. כך או כך זוהי ממש תפנית מרנינה: האקליפטוסים חוזרים לאדמות הביצה של עמק חפר.
אלה אינם האקליפטוסים שגדלנו עליהם, אותם זוללי המים הבלתי נלאים שאמורים היו, לפחות בפולקלור המקומי, לייבש את הביצות. אלה אינם אותם ענקים ירוקים, הפורחים כל עץ במועדו, ואלה אינם אותם עצים המכונים אקליפטוס המקור, על שם ספלולי פירותיהם הקטנים, הדומים לראש ציפור ומקורה. אלה הם אקליפטוסים חדשים חדישים ומחודשים. מודרניים, תכליתיים ויעילים. מתאימים לעידן הנדל"ן, ולזמני "ההפרטות" הקשות העוברות עלינו.
האקפליטופס המתחדש - מתנה לעצלנים
האקליפטוסים הניטעים כעת מסביב, הם עצים ליצירת דבש מיוחד, דבש משובח שאין לו מתחרים. פרחיהם מגוונים, ואל תשתוממו אם תראו לפתע הרבה אדום בעונת פריחתם. והדבורים עטות עליהם בנחיליהן העצומים. ואם רק יניחו להן גנבי הכוורות המשתוללים באין מפריע לאחרונה, אולי נוכל גם אנחנו ללוק בקרוב מהמתוק מתוק הזה, שריח הדסים ריחו וטעם הדסים טעמו.
והטעם האחרון לנטיעתם אינו פחות חשוב, טעם הנדל"ן שמו. חלקות השוליים הביצתיות אינן נושאות שום רווח והכנסה. הן הפכו לנטל ממש על החקלאים באזור. והנה נמצא פתרון נפלא: גם מתוק, גם צבעוני ופורח, וגם שומר על זכויות הנדל"ן. והעיקר: האקליפטוס המתחדש הוא ממש מתנה לעצלנים: גדל מעצמו כמעט, ומניח לבעליו לעסוק בעסקי "הפרטות" למיניהן. ואני כבר שומע קול שירה עולה מהשדה: "חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה, וריח המתוק שט על המים..."