כאשר אדם מדבר על בעיותיו או קשייו, הוא לא תמיד מעוניין בעצה. הוא לא תמיד מחפש פתרון. הוא רק רוצה להעלות על פני השטח את מצוקתו ולהביט עליה בגובה העיניים ולפעמים קל יותר עם שותף.
ובכך אנחנו יכולים לעזור לו. להקשיב באמפטיה ולהיות איתו.
ועל כך ביקש שלמה המלך, החכם מכל אדם: "ונתת לעבדך לב שומע" ( מלכים א, ג, ט).
ומהו לב שומע?
"הלב רואה. הלב שומע. הלב מדבר. הלב יודע. הלב עומד. הלב נופל. הלב מהלך. הלב צועק. הלב שמח. הלב מתנחם" ("על-פי ילקוט שמעוני למלכים א).
כמה גדול כוחו של לב!
וגדולה חשיבותה של ההקשבה. על-ידי הדיבור מקשיב האדם טוב יותר לסיפורו שלו ובוחן אותו. על-ידי הקשבה מלאה אנו מסייעים לו להקשיב לעצמו.
ובכך, לגלות את הנקודה החסרה. את המקור לקושי.
את הפתרון יוכל הוא, בדרך כלל, למצוא בעצמו.
כמה כללים לעשה ואל תעשה בהקשבה לאחר:
מה תעשה:
שב מול בן שיחך והראה שיש לך בשבילו כמה זמן שנחוץ
עצור את מה שאתה עושה והתרכז בהקשבה.
הבט בעיניו של בן שיחך.
הנהן מידי פעם לאות השתתפות.
הגב במקרים של סיפור שבמיוחד פגע. כמו: "אוי, זה נשמע לא נעים!"
אם בטלפון הקשב ורק הזכר מידי פעם שאתה כאן, איתו
מה אל תעשה:
אל תאמר מיד – טוב, אתה רגיש. תמיד נפגע
למה אתה רב עם כולם?
אל תכניס פרקי תוכחה בתוך ההקשבה
אם לא ביקשו עצה – אל תציע
אם לא ביקשו דעה – אל תביע אותה
אל תתגרד בראש כאילו משהו אחר מטריד אותך
אל תקשיב בעמידה עם צעד קדימה כי אתה ממהר לעשן סיגריה בחוץ.
הקשבה לאחר באמפטיה ב"להיות עימו" מחזקת בו את האמונה בעצמו ובתחושותיו ומסייעת לו להתגבר על קשיים ועימותים יותר מאשר אמירות של: "אתה חייב להתגבר על עצמך".
כי הוא לא יכול!
אם אתה לא מאמין שקשה לו, אתה נותן לו תחושה שרגשותיו לקויים.
מכאן עד לחוסר אמון בתחושותיו וחוסר אמון ביכולותיו הדרך קצרה. מאוד.
מצד שני, לאחר ששמעת את דבריו, אפשר לשאול: מה אתה מתכוון לעשות במקרה זה?
זה יכול לחזק אותו ולנטוע בו אמון בעצמו ותחושה שאולי הוא כן יוכל למצוא דרך להתגבר. כי אתה עצמך מאמין בכוחותיו. ואז גם הוא יצליח למצוא את כוחותיו.
אם הוא בכל זאת מבקש עצה, הדרכה, הרי שהדרך פנוייה ותוכל להשמיע את הערותיך. תוך הכוונתו להבהיר מה הדרך הרצויה לו.
הפסיכולוג הנודע קארל רוג'רס, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, טוען שהמטפל הקליני לא אמור להוות דמות סמכותית או מייעצת אלא כזה שיספק תמיכה, חום ואמפטיה. ועל הכיוונים לפנות, יחליט המטופל בעצמו.
ואם כך צריך לנהוג הפסיכולוג, הרי בודאי שחבר או קרוב המקשיב צריך לנהוג בצורה כזו: לספק חום, תמיכה ואמפטיה.
ועל כך נכתב הטקסט היפה שלו על ההקשבה:
כשאני מבקש להקשיב לי ואתה מתחיל לייעץ לי
לא את שביקשתיך עשית.
כשאני מבקש ממך להקשיב ואתה מנסה להשיב
איך אני צריך להרגיש?
ומדוע אתה פוגע ברגשותיי?
כשאני מבקש להקשיב לי ואתה חושב שעליך לפתור את בעייתי,
אתה מאכזב אותי.
הקשב: כל שביקשתיך הוא להקשיב. לא לפעול, לא לדבר
רק לשמוע בלי להגיב.
אני יכול לדאוג לעצמי. אינני חסר ישע, אולי חסר ניסיון והססני
אך לא חסר אונים.
כשאתה עושה משהו למעני שיכולתי לעשות בעצמי
אתה מגביר את חששותיי
מצית את מבוכתי
אולם כשאתה מקבל כעובדה פשוטה שאני מרגיש את שאני מרגיש
אז אינני צריך לשכנע אותך
ומתפנה להבין את המתרחש בתוכי
אז צצות מאליהן התשובות ברורות ונהירות
ואיני זקוק כלל לעצות
כי אני – אני.
גם רגשות לא הגיוניים הופכים למשמעותיים
כשמבינים את שהם טומנים
המקור ממנו הם נובעים.
לכן, אנא, רק הקשב. אם תרצה לדבר - בקש:
חכה לתורך,
ואזי אני גם אקשיב לך.