סיכול ממוקד לפתרון הסכסוך
ממשלת ישראל עשתה הכל כדי להחריב את הרשות הפלשתינית, ועל-ידי כך חתרה תחת האינטרס הישראלי לפיתוח בני ברית לתהליך שלום בקרב הפלשתינים. זהו הדבר הגרוע ביותר שעשתה ממשלת ישראל הנוכחית, שהביא לחיסול התקווה הפלשתינית, באמצעות הרס הרשות הפלשתינית המתונה, בשם שאיפות הטירוף הלאומני-משיחי של קהל "הבייס" של נתניהו.
המחדל הזה, של ממשלת ישראל הנוכחית, הפך אותה לשותף הבכיר והטוב ביותר של החמאס. היא חנקה את המתונים, ובעשותה כן, טיפחה את הקיצוניים. הסיכול הממוקד הזה, חיסל את התקווה של המתונים בגדה, וממילא גם את הפוטנציאל לתקווה העזתית. את כל אלה עשתה ממשלת ישראל במקום לטפח את התקווה, ובמקום לבנות את המחנה הפלשתיני המתון.
המציאות, שיצרה ממשלת ישראל הנוכחית, סילקה את האופציה היחידה להשכנת שלום בטוח. באמצעות חיסול התובנה שמי שזונח את הטרור נהנה משגשוג כלכלי ולאומי, כולל הגשמת היעד המדיני של הקמת מדינה, שירתה ממשלת ישראל הנוכחית את הגרועים שבאויבי-ישראל, חיסלה את המתינות, הפרתה את הקיצוניות והזינה את הדוקטרינה של הטרור.
לא לבלוע ולא להקיא
המודל הלאומני של פיחות זוחל, התגנבות יחידים של התנחלויות, תפיסת גבעות ביו"ש, כניסה לבתים בחברון והקמת מאחזים על כל גבעה ומאחורי כל שיח, זכה לעדנה מחודשת של גיבוי, הסכמה בשתיקה, ולעיתים אף עידוד גלוי, במהלך הקדנציה של ממשלת הלאומנות הנוכחית.
הפייגליניזם של הליכוד, כתופעה בולטת, המושכת תשומת לב, היא תופעה קלה, באופן יחסי לתופעות הקשות יותר - המתרחבות בקרב הלאומנות האידיאולוגית בימין. התפתחותם של תאים מסוכנים בתוך הימין מתרחבת מיום ליום. ביטויה האחרון של הסלמה זו, המתבטא בהקמת מפלגת אלדד-בן-ארי, אפילו אינו בין החמורות שבתופעות אלה. הכהניזם חוזר, ובגדול.
המציאות של הימין הולכת ומקצינה מרגע לרגע. חבורת חברי הכנסת של הליכוד, במסגרת הקרב על הרייטינג של הטירוף המשיחי, כבר ביצעה את המרוץ לחברון. שר ה"תחבולה", ישראל כ"ץ, השיג את כולם והגיע ראשון. על כן הוא קיבל את הכבוד המפוקפק לקבוע מזוזה בבית המריבה.
התולדה של המציאות הזו היא השבת החזון האנטי-ציוני של הימין המשיחי. מניעת ההיפרדות בין העמים על בסיס של קוממיות ממלכתית וגדרות גבול, מחזירה את המציאות הריאלית של מדינה דו-לאומית. זהו מימוש בפועל, בשיטת הפיחות הזוחל, של המודל האנטי-ציוני מבית המדרש של הימין של טרום הקמת המדינה.
ליברמן, הכוח העולה המוביל את הלאומנות הזו, כבר לא מנסה להסתיר את שאיפתו להפיל את בית המלוכה ההאשמי לטובת הפיכת ירדן למדינה פלשתינית. ככל שהמחשבה הזו היא רומנטית ומעוררת תהיות נוגות, היא נושאת בחובה סכנות גדולות יותר מאשר יתרונות, ואין זה המקום להיכנס אליהן או לפרטן. המשיחיות היא ניתוק מן המציאות וניסיון לשחזר את העבר על חשבון העתיד. המשיחיות הזו מולידה מציאות של "לא לבלוע ולא להקיא".
ערוצים סגורים
הערוצים הדיפלומטיים הולכים ונסגרים בפני מדיניות החוץ הישראלית שמוביל שר החוץ, המוקצה מחמת מיאוס בעולם המערבי. המדיניות הזו דוחקת את ישראל ממרכז הזירה הדיפלומטית, בה שיחקה כשחקן ראשי במשך מרבית שנות קיומה. דחיקת ישראל מזירת הדיפלומטיה הבינלאומית באה לידי ביטוי בהתחזקות מעמדן של מדינות כמו טורקיה ומצרים.
ככל שישראל מובילה עצמה לעבר השוליים הקיצוניים של הפעילות הדיפלומטית, היא מוצאת עצמה מגשימה את החזון של ליברמן, ומתחבקת עם הדיפלומטיה הבוגדנית של סין ורוסיה. ליברמן רואה בחזונו את ישראל יוצאת מתדמיתה המקובעת כבת-בריתה של ארה"ב, ונסמכת יותר ויותר על המעבר הבלתי נמנע לקראת התחזקות הכלכלות האסיאתיות. ליברמן רואה את ישראל משחקת בשני מגרשים דיפלומטיים, גם האמריקני וגם הסיני-רוסי.
שקיפות המהלך הזה מביאה לתוצאה ההפוכה. האמריקנים מתחילים להפגין מדיניות "מאוזנת" יותר בגישתם לישראל, ובמקביל, הדיפלומטיה הרוסית לועגת לניסיונות ההתקרבות, והדיפלומטיה הסינית עושה מניפולציות על החיבוק הליברמני. העובדות מדברות בעד עצמן. ארה"ב לא ממהרת לתקוף באירן, בעוד שסין ורוסיה ממשיכות לתמוך באירנים במסווה, וגם בגלוי. המדיניות הליברמנית הזו מולידה תהליך של התקרחות "מכאן ומכאן".
מכלול התהליכים הללו, ועוד כמה כאלה שמוביל שר החוץ הישראלי (למשל ההתעלמות המופגנת מיוזמת השלום הערבית של נסיכויות המפרץ), מולידים את המציאות שבה מצרים וטורקיה משחקות על המגרש העזתי באין מפריע. ביקורים דיפלומטיים מעניקים לעזה חזות מהוגנת של ממלכתיות, בעוד שהנציג הנבחר והמתון מתדפק על דלתה של ישראל באין מענה.
ממשלת הלאומנות הישראלית אינה פנויה לחיזורים של מתונים, היא מעדיפה את הקיצוניים, את תומכי הטרור, את אלה שיספקו לה הצדקה להמשיך עם המנטרה של "אין פרטנר", ועם מדיניות הכיבוש של הפיחות הזוחל עד להיווצרותה הבלתי נמנעת של מציאות המדינה הדו-לאומית.
מאסטרטגיה של סיכול לאסטרטגיה של סיכוי
ממשלת ישראל נכנסה לתסבוכת מול עזה מכל
הסיבות הלא נכונות. האסטרטגיה של בניית
שותפות גורל בין הקיצוניים משני הצדדים נכשלה כישלון חרוץ, והובילה ל
כניסה למערכה שהיא דרך ללא מוצא חזרה.
סיכול המתונים (ובניית הקיצוניים), היא אסטרטגיה שתכליתה סיכול ממוקד של תהליך השלום, וחיסול של כל אפשרות לבניית מערך של מתונים. הדרמה הטלוויזיונית "חטופים" נכתבה על ממשלת ישראל הנוכחית, והחוטפים הם הקיצוניים,
האחים המוסלמים והאחים היהודיים.
המודל שהוביל מציאות של "לא לבלוע ולא להקיא" הוא בדיוק מה שבנימין נתניהו (לכאורה) התרעם לגביו, והוא בדיוק נמרץ המציאות שעליה התחייב בווידאו המפורסם שלו במבואות אשקלון, עם מופע ההבטחות הפופוליסטיות שתכליתן הבלעדית הייתה להביא לנפילת ממשלת אולמרט, תוך כדי כך שהוא יודע במפורש שהוא מבטיח הבטחות שווא, שאין לו יכולת לקיימן.
הנה ההזדמנות לתקן העוול המצולם והמתועד ההוא, והנה ההזדמנות במקביל גם לעשות צעד אמיתי וממשי לקראת פתרון מציאותי. הדרך אל הפתרון עוברת בחיסול ממוקד של המודל האסטרטגי של ההזיה המשיחית של "כולה שלי", והתרחקות של ממשלת ישראל מהשד המשיחי שהשתלט עליה. בדרך, תצטרך ממשלת ישראל לפתוח את הערוצים הדיפלומטיים ולהשיב את ישראל למרכז הזירה הבינלאומית כיוזמת, ולא כיישות קיצונית הנגררת אחר הטרור ומעודדת אותו. הרחקת ליברמן מהזירה הדיפלומטית תסייע רבות לשחזור מעמדה הדיפלומטי של ישראל, ולבניית כוח הרתעה דיפלומטי (כי כוח הרתעה הוא לא רק כוח צבאי), והשבת החוסן החברתי על-ידי מרכוז ומעבר מאסטרטגיה של סיכול לאסטרטגיה של סיכוי.
עכשיו מונחת לפתחה של ממשלת ישראל החובה לפתור את הבעיה שיצרה בעצמה, למוטט את שלטון החמאס, לכבוש מחדש את עזה ולממש תהליך דיפלומטי אמיתי של שלום מעמדה של כוח.
כי בהיעדר סיכוי, כל סיכול הוא אשליה ולא תקווה.