פריימריז עליך ישראל

בשולי סיפור המחשבים, צצה לה בעיית ה"דילים" ו"רשימות החיסול", כאילו לא היו דברים מעולם. הפעם היה זה חיים כץ מהתע"א, שהעלה את סוגיית "הדילים" על סדר היום והקפיץ לכמה וכמה אנשים את הפיוזים. חיים כץ פועל ברוח דומה כבר קרוב לשנות דור, והוא אינו יחיד בכך. אלא, שהפעם חברו ה"דיליידה" של חיים כץ לפרברסיית המחשבים שכמעט הכשילה את הפריימריז. ובמקום בשתיהן כבבעיות נקודתיות, הפכו אותם כמה וכמה דוברים ציבוריים, למנוף לשינוי אורחות חיינו מן היסוד. כדוגמה להתפרצות "אמוקיונאלית" כזו בחרתי במאמר של שלום ירושלמי, (מעריב, דעות, 26.11.12 – "לא לומדים"). ירושלמי כמושכים בעט רבים, מטיב לעשות במילייה שלו מה שעושים חפיפניקים אחרים ככדוגמת חברת המחשבים ששכר הליכוד לצורך הפריימריז במילייה שלהם – מחפפים! במאמר מסביר לנו ירושלמי מדוע טוב יהיה לעם-ישראל לעבור משיטת הפריימריז הסגורים (הנוכחית) לפריימריז פתוחים – כולם בוחרים את כולם... . אולם הוא עושה זאת כפוליטיקאי ולא כעיתונאי. פוליטיקאי, כידוע הוא אינטרסנט ומקדם עניין או מטרה מוגדרים כשאחד האמצעים שלרשותו הוא הצגת והבלטת כל היתרונות של הגישה שהוא מציע, והבלעת חסרונותיה. עיתונאי, לדידי, אמור להיות חסר פניות (להבדיל מחסר דעה). זה המותר שלו על פני פוליטיקאי טיפוסי. הוא מדבר לקהל מגוון מאוד בדעותיו ועליו להיות מסוגל לנתח נושא כשהוא מציג את יתרונותיו לצד חסרונותיו ללא כחל וסרק. כך הוא מגשר על פער המידע של הציבור הרחב. את מסקנותיו והמלצותיו עליו לגזור ממאזן "הבעד" וה"נגד" הקודם. לא כך עושה ירושלמי בשאלת הפריימריז. לפריימריז פתוחים יתרונות שעל עיקרם הצביע ירושלמי, אבל יש גם חסרונות לא מעטים, שבהם נמנע ירושלמי מלעסוק. ירושלמי במאמר זה אינו "האיש", אלא המודל שירושלמי האיש והעיתונאי מייצג.

חסרון עצום, למשל, הוא העובדה שבפריימריז פתוחים אין הבדל בהשפעה בין חבר מפלגה לבין "ארחי-פרחי" רגעי, זמני, חולף ואפילו מניפולטיבי. חבר המפלגה שפעיל בה כל השנה וכל השנים, עושה בה את העבודה "השחורה", הצטרף אליה בכדי לקדם אג'נדה מסויימת, ומייצג אותה במסגרות שונות רואה בה מסגרת התיחסות אידיאולוגית ופוליטית שעימה הוא מזדהה ובה הוא מאמין, נדחק אתה לשולי הבמה בהשפעתו על המפלגה ועל דרכה. ברור שיש בכך נישול חמור של חברי המפלגה מיכולתם לעצב את דרכה את הרכב נבחריה במוסדות הנבחרים הלאומיים ואת התנהלותה הפוליטית – חבלה חמורה באושיות הדמוקרטיה הייצוגית, שמפלגה היא המנגנון היסודי ביותר של הוצאתה לפועל. לחבר המפלגה מחוייבוית רבות כלפיה, הוא גם מממן את פעילותה במיסי החבר שהוא משלם, והעבודה ההתנדבותית שהוא עושה מבטיחה במידה רבה את השרדותה. ה"ארחי פרחי" (אורח לרגע, אם תרצו), שמצביע למפלגה פעם בארבע שנים או פעם בארבעים שנה! אינו דומה לחבר מפלגה בשום היבט, למעט בזכות הבחירה שיש לו. זכות חשובה מאוד כשלעצמה, אולם בדמוקרטיה ייצוגית היא באה לידי ביטוי דרך מנגנון המפלגות. רוצה הבוחר בזכויות רבות יותר להשפיע, יתכבד, ירשם למפלגה, ישלם מיסים ויהיה לחלק ממנה. ירצה להשפיע עוד יותר, שמורה לו הזכות להיות פעיל, להבחר למוסדות ולהגדיל את משקלו היחסי בה. לכן, אסור של"ארחי פרחי" תהיה השפעה על המפלגה שווה במשקלה לזו של חבר המפלגה הקבוע. בעצם היותו "ארחי פרחי" ולא חבר, קובע הבוחר את מידת השפעתו, והוא עושה כך מבחירה חופשית; ובדרך דמוקרטית מובהקת. בפרימריס פתוחים קיימת איפוא סכנה של פגיעה חמורה בחברי מפלגה, ומכאן במעמדן של המפלגות, תיפקודן השוטף והדמוקרטיה הייצוגית כולה. חסרון לא פחות חשוב, אבל יותר מעשי ופחות עקרוני-וקונספטואלי, טמון בשאלה עד כמה אנו בנויים כיום לניהול יעיל של מערכת בחירות בסגנון פריימריז פתוחים? ארגון בחירות עפ פריימריז פתוחים מורכב הרבה יותר מן השיטה הקיימת כיום. ביצוען בשיטה ידנית יהיה משימה קשה הרבה יותר, וביצוען בשיטה ממוחשבת, על-רקע התקלות בפריימריז בליכוד ובעבודה ב-2009 ובליכוד אתמול, גם הוא אינו מובטח בשלב זה. כאן יש לנהל קהל של למעלה מ-5 מיליון בוחרים, ולא חמישים או שבעים אלף. ככל ששיטת הצבעה "מתוחכמת" יותר, קשיי שפה והבנה פותחים בה פתח לזיופים, טעויות ודילים מסוגים חדשים, שבהם מרכזי הכובד עוברים לגורמים משפחתיים, שבטיים, סקטוריאליים ואינטרסנטים. היכולת לחשוף אותם קטנה, משום שהם מתנהלים בחוגים קטנים יותר וסגרים יותר. גם הצבעה ממוחשבת בפריימריז פתוחים אינה חפה מחלק מהקשיים הנ"ל, וכפי שראינו גם תקינות מערכות המיחשוב עדיין אינן מובנות מאליהן. מעבר מ-50 או מאה אלף בוחרים ל-5 מיליון, מגדילה את סיבוך המערכות והתמיכה הדרושה בהן בשניים או שלושה סדרי גודל. אם נוסיף לכך את העובדה שאזרחים רבים, בין אם מטעמי גיל ובין אם בשל קשיי שפה ומיומנות, יתקשו להשתמש באמצעים הממוחשבים שימוש נכון ועצמאי ככל שהמטלות שידרשו להן יהיו מורכבות יותר, "הסכנה" לתקינות הדמוקרטית של ההליך כולו גדלה משמעותית. למצער, אין היא נופלת מסכנות הדילים של חיים כץ, התנועה הקיבוצית, הבדואים, או חברת החשמל... מכשלה נוספת בשיטת הפריימריז הפתוחים נגזרת מהשאלה את מי בסופו של דבר ייצגו נבחרי מפלגה לכנסת, שנבחרו אקראית ע"י מספר מועט יחסית של חברי מפלגה, מספר גדול יותר של אוהדים קבועים ומספר גדול הרבה יותר של מצביעים מזדמנים וחולפים? האם באופן זה אנו מחזקים את הזיקה בין הבוחר לנבחר או להפך? האם איננו מחלישים באופן זה את הכרתם של הנבחרים שהם נציגי מפלגה בעלת השקפת-עולם מוגדרת, וחובתם בתפקיד אליו נבחרו היא לחתור להוציא לפועל מדיניות שנגזרת מהשקפה זו? במילים אחרות: האם איננו מזנים את הדמוקרטיה בכך שמפלגות הופכות מנציגות של קבוצות אידיאולוגיות יציבות לנציגות של התאגדויות אד-הוק קוניוקטורליות, מניפולטיביות ואינטרסנטיות, שתקשורת חזקה ומתלהמת, כסף ושטיפות מוח הם סם החיים של התנהלותן?

ולבסוף, אחת הרעות החולות של חיינו הציבוריים אינה הפורמליסטיקה של תהליך הבחירות, אלא "הרמייה האינהרנטית" שבשיטת המימשל הנוכחית; לאמור: הפער הבלתי נסבל בין אידיאולוגיה מוצהרת של מפלגה, מצע המפלגה לבחירות, ומדיניות דה פקטו של הממשלה שמפלגה זו עומדת במוקדה? בדור האחרון היינו עדים – בין אם ע"י רבין בהסכמי אוסלו (1993), שרון בתוכנית ההינתקות (2005), אולמרט במלחמת לבנון השניה (2006), ואפילו נתניהו מאז 2009 – לפער בלתי נסבל בין הבטחות ומצעים לבין התנהלות וביצוע בפועל; הפרגמטיזם הידוע לשימצה במקומותינו. לטעמי, ובניגוד לדעה רווחת בחוגים אחדים, אין שחיתות פוליטית גדולה מהתנהלות צבועה בנוסח זה. לא שאסור לפוליטיקאי לשנות את דעתו, מותר לו. אבל אם שינוי זה משמעותו סטיה חדה או היפוך מדיניות של 180 מעלות מהבטחות לבוחר שעל פיהן נבחר, חובה שיבוא לציבור ויבקש ממנו אמון מחודש. כל שיטה שמגדילה את הסיכוי שהפוליטיקה הישראלית תחזור על "התחכמויתיה", פסולה בעיני. כל שיטה שתפעל לשינוי והיפוך המגמה – רצויה. הפריימריז הפתוחים טומנים בחובם סכנה אדירה לאמורפיות הבחירה של מקבלי ההחלטות בגופי הייצוג, וזו תוביל להחרפה נכרת של תופעת ה"רמיה האינהרנטית" בפוליטיקה הישראלית. במדינה שבה אמון הציבור במנהיגות הפוליטית נמצא בדעיכה מתמדת והגיע לשפל חמור בשנים האחרונות (ראה: סקר מדד הדמוקרטיה 2000 – 2009, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה באינטרנט)¹, אין ללכת לפתרונות שיעצימו מגמה זו. חלק מהסוגיות, כגון: זיקה בין מפלגה לנבחריה, ניתן למתן ואפילו לבטל ע"י חקיקה נאותה ומתודולוגיות יישום המטפלות בשורשי הבעיה. חלק אחר טעון בדיקה וליבון נוספים. בכל מקרה, בטרם קופצים בזחיחות דעת לשינוי השיטה הקיימת, כפי שעושה ירושלמי במאמרו הנ"ל (וכפי שעשינו בניסיון הכושל לבחירה ישירה של ראש-ממשלה), חייבים לקיים בדיקה מקצועית, בצוות יעודי ומיומן, של שתי השאלות המרכזיות: א. האם לשנות? ב. למה לשנות? ג. כיצד לשנות עם מינימום זעזועים וכשלים נצפים? בבעיות השוטפות יש לטפל בינתיים טיפול נקודתי. הצבעה ממוחשבת משרתת גם את השיטה הקיימת וגם את השיטה הפתוחה. בכל מקרה צריך לוודא שהמערכות הממוחשבות אמינות, פשוטות לתפעול ונוחות ליישום כל תהליך שיבחר ובכל מספר בוחרים שיידרש.

1. מתוך סקרים אלה מתקבלת התוצאה שאמון הציבור בכנסת יורד מ-51% בשנת 2000 ל-38% בשנת 2009, עם נקודת שפל של 29% בשנת 2008. האמון בראש הממשלה יורד מ-60% בשנת 2000 ל-35% בשנת 2009, עם נקודת שפל של 17% ב-2008. האמון במפלגות במהלך כל העשור נע בין 32% לבין 15%. המגמה המשתקפת בישראל יש ירידה לאורך העשור כולו, זהה למגמות ב-14 הדמוקרטיות האחרות, מרביתן במערב. אולם רמת האמון הנומינלית בישראל היא בין הנמוכות בכל המדינות שנבדקו.