אירופה מתרגשת יותר מבניית יישובים יהודיים באדמת מולדתם מאשר מטבח של 134 אזרחים בסוריה ביום אחד בלבד. על הבסיס המוסרי הזה נקראו שגרירינו להסביר מדוע, לכל הרוחות, היהודים מתעקשים להתיישב בארצם.
ארה"ב מנסה לתמוך באופוזיציה הסורית, שאינה טובה ממשטר הדמים האסדי, וגם זה מתפורר בידיה. מסביבנו תיאטרון מדינות דמה המתפרקות לגורמים, ומה שמתסיס את מיצי הקיבה האנינים של אירופה ושל ארה"ב הוא הפעילות ההתיישבותית של המדינה היציבה היחידה באזור.
בסוף השבוע האחרון הוסיפה אירופה מדינת דמה נוספת לרשימה, כשתמכה בהצהרת הפלשתינים באו"ם. לא במקרה אירופה מתמודדת עם בעיות זהות אל מול הכיבוש המוסלמי הזוחל בארצותיה שלה. במקום להיאבק באומץ מול הסכנה, אירופה מחפשת שקט, רק שלא יעירו את השד מרבצו. ואז באים היהודים ומקלקלים את הפארסה הזאת. הם טוענים בחוצפה שזוהי אדמתם וגם, שומו שמיים, שירושלים היא עירם.
ההוכחה ההיסטורית
התקשורת הישראלית שותפה נאמנה למכבש ההפחדה הגלותי ובועטת בצדק שלנו. גם בנייה בירושלים מוצגת כ"הפרה" מדומיינת של חוקים כלשהם. חוק ההיסטוריה הגדול יותר הוא שיבתו של העם היהודי לארצו היחידה. מאז גלינו, לא קמה פה מעולם מדינה אחרת. הארץ הזאת חיכתה לבניה החוקיים.
השמאל הישראלי ושופרותיו התקשורתיים רצו בבהלה לידידיהם באירופה ובארה"ב וביקשו להצילם מממשלתם ה"קיצונית". אם הציבור לא משתכנע וגם המציאות לא נענית לפנטזיות השלום, תמיד אפשר לסמוך על לחץ חיצוני. הלחץ הבינלאומי היה אכן צפוי עד כדי מבוכה. אבל ישראל לא צריכה להירתע. מדובר בשאלות יסוד לאומיות שאסור להתפשר עליהן, גם במחיר עימות עם ידידים קרובים. מה שנעשה בשבוע שעבר הוא חיסול ההסכמים ופגיעה באינטרסים יסודיים.
אסור לנו לשתוק מול הצעדים האלה, בעיקר לנוכח נאום המלחמה שהוכרז עלינו מעל בימת האו"ם לקול תשואות העולם. ההיסטוריה הוכיחה שבכל הפעמים שעמדנו על דעתנו והיינו מוכנים להיכנס לעימות - המערב התקפל, כי הצדק איתנו. 3,000 היחידות הן מהלך ראשון וצנוע מאוד. יהיו מהלכים נוספים. אל תירא ישראל.