בשבוע שעבר דילגנו על הרשימה השבועית וקיבלתי כמה פניות מחברים שחסרה להם אותה רשימה. אז אומנם זה "מעוות שלא יוכל לתקוֹן" (על-פי קהלת א') כי הרשימה של השבוע הזה לא תכסה על היעדר הרשימה בשבוע שעבר, אבל ננסה להשלים את החסר לפחות מבחינה רעיונית.
בפרשת מקץ יוסף פותר את חלומות פרעה ומודיע לו כי שבע השנים הקרובות צפויות להיות שנים של שָׂבָע גָּדוֹל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. אבל הצפי הוא כי מיד אחר כך [בראשית מ"א]: [ל] וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב, אַחֲרֵיהֶן, וְנִשְׁכַּח כָּל-הַשָּׂבָע, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; יוסף מציע להנהיג משטר של אגירת מזון, מה שיבטיח כי יהיה מזון לכולם בשנות הרעב הצפויות. הצעתו מתקבלת בהתלהבות והוא מתמנה למשנה למלך מצרים ולשר על כלכלי שמופקד על ביצוע התוכנית שהציע. וזה מצליח: [נד] וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, לָבוֹא, כַּאֲשֶׁר, אָמַר יוֹסֵף; וַיְהִי רָעָב בְּכָל-הָאֲרָצוֹת, וּבְכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם.
השמועה שבארץ מצרים יש לחם התפשטה בכל הארצות הסמוכות וכולם נהרו אליה לקנות. גם אל יעקב אבינו הגיעה השמועה והוא מבקש מבניו [פרק מ"ב]: רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. האחים נענים: [ג] וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר, מִמִּצְרָיִם. כזכור, מדובר באותם אחים שמכרו את יוסף, מה שהניע את המהלך שהביא למצב - שעליו לא ידעו דבר כמובן: [ו] וְיוֹסֵף, הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ--הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל-עַם הָאָרֶץ; הוא הנהיג שלטון ריכוזי מאד, הכל עבר דרכו וקיבל את אישורו האישי, כך הבטיח לעצמו שליטה מוחלטת ופגישה אישית עם כל קונה שרצה לפגוש. כאמור, האחים אינם יודעים על כך דבר, הם רק מתייצבים בפני השליט בבקשה שימכור להם מזון: וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. [ז] וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם, וַיֹּאמְרוּ, מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל. [ח] וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ. ארבע פעמים הכרה בשני פסוקים עוקבים, הלא דבר הוא.
להכיר את הזולת
אומר מורנו הרב גינזבורג שליט"א, כי בכך רומזת לנו התורה לבחון בעצמנו היטב עד כמה אנחנו מכירים את הזולת. הרי שנאת האחים ליוסף נבעה מכך שלא באמת הכירו אותו וגם הוא, בצעירותו, הגביר שנאתם אליו מכיוון שלא הכיר אותם באמת. כעת מעידה התורה שיוסף מכיר את אחיו אבל הם עדיין אינם מכירים אותו. בפשט זה אומר שלא הכירוהו כי מראהו החיצוני השתנה, אבל בפנימיות, הם לא הכירוהו כי לא ידעו בכלל שבן אדם עשוי להגיע למדרגה רוחנית נעלית כל כך, מדרגה שבה הוא יכול לחיות שנים בארץ מצרים ולהישאר צדיק עליון. זו הייתה מדרגתו תמיד. האחים, מעולם לא הכירוהו כי לא הבינו את זה, אבל בעבר גם הוא לא הכיר אותם כי לא הבין שהם נמצאים במדרגה אחרת, מדרגה בה עליהם להתרחק מפיתויים כדי לא לפול ממדרגתם הרוחנית.
בכלל, שנאה נובעת מחוסר הבנת האחר, מאי הכרה אמיתית שלו. וזה גם היה מניע השנאה בין יוסף ואחיו. יוסף כבר מבין את זה והוא לקח על עצמו את המשימה לתקן את השנאה, לבטל אותה. צעד-צעד הוא מוביל את האחים להכרה כי מה שרואים וחווים זו לא בהכרח כל האמת; שלעתים, חיצוניות מרגיזה או דוחה מסתירה מאחוריה פנימיות טובה ומאירה; כמו הקליפה שמכסה על הפרי אבל גם מגנה עליו, יכול להיות שמה שרואים אצל הזולת זו מעטפת חיצונית שנראית שלילית, אבל החיצוניות - לא בהכרח מלמדת על הפנימיות. הוא מאשים אותם: מְרַגְּלִים אַתֶּם; הם יודעים שזה לא נכון ומכחישים, אבל אין להם דרך להתגונן כי בחיצוניות - ההאשמות מבוססות מאד. הוא גם מורה להשיב את כספם לשקיהם והם חוששים שיאשימו אותם בגניבה; אומנם לא מאשימים אותם אבל כן מאשימים את בנימין שכאילו גנב את הגביע המיוחד.
וזה השלב בו אנחנו עוברים לפרשת השבוע שלנו, פרשת ויגש. כאמור, לאחים ברור לגמרי שההאשמות הן האשמות שווא אבל הכוח נמצא בידי השליט, הוא קובע את החוק והם צריכים להתמודד עם זה. יהודה לוקח אחריות ופותח בהרצאת הטיעונים שלהם באזני יוסף [פרק מ"ד]: [יח] וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה. מהסגנון, שאמר וְאַל-יִחַר אַפְּךָ, לומדים חז"ל ומובא ברש"י: מכאן אתה למד שדבר אליו קשות: אבל לא משנה כמה קשות היו המלים של יהודה, הוא יודע שהכוח נמצא בידי יוסף ומציע פתרון: [לג] וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר--עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו.
להכיר פירושו להזדהות
המהלך שהוביל יוסף אל עבר היעד של תיקון השנאה, אמור היה להביא את האחים להכיר אותו יותר לעומק, כלומר להבין אותו ועל-ידי זה, ממילא תתבטל שנאתם אליו; כי הרי המניע לשנאה הוא חוסר הבנה של הזולת, כלומר הכרתו במימד החיצוני השטחי בלבד, כנ"ל. יש להניח שיהודה ואחיו יודעים שעובדים עליהם, שבנימין לא גנב וממילא לא מגיע לו שום עונש, אבל כאמור, השליט קובע את החוק והם ניצבים מולו בעמדת חולשה, לכן באה ההצעה הנ"ל של יהודה. הם כבר מבינים שמה שעובר עליהם הוא מעבר להיגיון, שמה שרואים בחיצוניות זה רק מכסה המסתיר רבדים שאין להם שום מושג מה הם ומהי תכליתם. הדבר היחיד שברור להם הוא שלמרות מצבם הבלתי אפשרי לכאורה, הם אינם יכולים לוותר. ומכורח הנסיבות, יהודה הוא הדובר שלהם והוא לוקח עליו את כל האחריות. השאלה היא אם יוסף אכן הצליח לתקן את השנאה.
עוד קודם מסביר יהודה את ההתעקשות האישית שלו מול יוסף כאשר באותו מעמד נמצאים שלושה אחים גדולים ממנו: [לב] כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים. לכן הוא לא יכול לקבל את הרעיון להשאיר את בנימין כעבד במצרים בטענה שזהו מזלו הרע ואין מה לעשות: [לד] כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי. בשלב הזה יוסף "נשבר" הוא לא מצליח להמשיך לשחק את השליט הקשוח [פרק מ"ה]: [א] וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. בשלב המכריע הזה הוא לא רוצה עדים חיצוניים, רק המשפחה; אולי חשש מהתפתחות לא נעימה ואולי, מה שיותר סביר, רצה למנוע מבוכה אפשרית מאחיו. כך או אחרת - רגשותיו גואים לבלי הכיל: [ב] וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.
כאן, אומר מורנו הרב גינזבורג, צריכים להתבונן בבכיו של יוסף בניסיון להבין עד כמה הצליח להשיג את היעד של ביטול השנאה; עד עתה פגשנו בתורה כמה בוכים; הראשונים בכו בגלל תחושת אבדן, כך הגר בעת שהייתה בטוחה כי היא מאבדת את בנה ישמעאל, כך אברהם לאחר מות שרה וכך עשו לאחר שהפסיד את הברכות ליעקב. ראינו את בכיו של יעקב כאשר פגש את רחל, זה היה בכי שביטא את תחושת הקירבה ואחר כך את בכיים המשותף של עשו ויעקב בעת שנפגשו; שם לא לגמרי ברור מקור הבכי, אבל נניח שגם הוא ביטא קירבה. אחר כך יעקב בוכה על אבדן בנו יוסף ולפי פירוש רש"י יצחק בוכה מתוך השתתפות בצערו של יעקב. אבל יוסף הוא הבכיין הכי גדול; הוא התחמק מאחיו כדי לבכות כאשר שמע אותם מתחרטים על מכירתו, בכה בסתר כאשר ראה את בנימין אחיו, וכעת הוא פורץ בבכי כפתיח להתוודעותו אל אחיו.
בבכי השני נאמר במפורש שנבע מרחמים [פרק מ"ג]: [ל] וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ, לִבְכּוֹת; וַיָּבֹא הַחַדְרָה, וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. מכאן ניתן להסיק שכל הבכיות של יוסף, ויש עוד כמה בהמשך, שהכל נובע מאותו מקור, מהרחמים. אכן, אומר מורנו הרב גינזבורג, אצל אדם רגיש מה שמעורר רחמים עשוי להביא לידי בכי, אבל צריך להבחין היטב בין רחמים עצמיים שמבטאים פסיביות מוחלטת של הבוכה, וזהו מצב שלילי בתכלית, ובין רחמים אמיתיים, המופנים אל הזולת. לא שמענו שיוסף בכה כאשר זרקו אותו לבור וגם לא כאשר מכרו אותו או זרקו לבית הסוהר במצרים. מכאן שהוא מעולם לא בכה על עצמו, רק על אחרים. הבכי הזה מלמד על הזדהות מלאה שלו עם מצוקתם של אחיו, על כך שהוא ממש חווה אותם.
ככלל, הבכי פורץ כאשר אין מילים לבטא את הרגשות הגואים; גם חוויה עזה של עונג או שמחה עשויה להתבטא בבכי; וזה מה שצפוי לנו, אומר הנביא ירמיהו (בפרק ל"א) בגאולה האמיתית והשלמה: [ח] בִּבְכִי יָבאוּ, וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם, אֶל נַחֲלֵי מַיִם, בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ; כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב, וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא: באותו פרק יש עוד בכי, של אמו של יוסף: [יד] כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ: אכן, יש לו ממי ללמוד. היא כל כך מזדהה עם מצוקתם של היהודים בגלות, שאינה חדלה לבכות; אבל הקב"ה מרגיע אותה: [טו] כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה; כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וזה מה שאנחנו צריכים, ללמוד מיוסף להזדהות עם האחים.