פרידה מאויב השמאל

ההכרזה של אהוד ברק על פרישה והמציאות הפוליטית שנוצרה בימין, מובילים להנחה ששר הביטחון אהוד ברק, אכן סיים את תפקידו. עכשיו כשהוא מסיים את תפקידו ניתן לסכם את תפקידו ההיסטורי ולומר שברק הוא הדוגמה הטובה ביותר לפתגם "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", כאשר אדם זה שבא מהשמאל במו ידיו חיסל את התקווה לשלום וגזר עלינו עוד שנים של שפיכות דמים. ברק שטבע את הביטוי "אין פרטנר" הצליח יותר מכל איש אחר לפניו להרוס את התקווה לשלום, והעניק לקיצוניים בימין עשור של שליטה במדינה, כאשר הסוף עלול להיות סוף קטלני למדינה ולציונות כולה. המורשת שמשאיר אחריו אהוד ברק היא מורשת של תככים, שנאה ויצירת פוליטיקה שבה לנבחרי הציבור אין שום אחריות אידיאולוגית כלפי אלה שבחרו בהם. כאחד מהבוחרים בברק חשוב לי שהציבור יזכור שמדובר באדם אגואיסטי חסר אחריות, שהוביל את הפוליטיקה הישראלית לשיאים של שפל.

התקווה והשבר

כשברק נבחר להיות יושב-ראש מפלגת העבודה הייתה לכולנו התקווה שמדובר "במשיח", שיביא שלום ושגשוג למדינת ישראל. ברק הבטיח לבוחריו שלום עם סוריה, הבטיח שלום עם הפלשתינים וחשוב מכך הבטיח להמשיך את הדרך של רבין שבחר בתהליך השלום גם כשהיה נראה שאין עם מי לדבר. ברק אכן התחיל בצורה טובה כאשר הכריז על היציאה מלבנון ונכנס למשא-ומתן עם הפלשתינים, אבל מהר מאוד התברר לכולנו שמדובר באדם כושל חסר אינטליגנציה רגשית שעד היום מסרב להכיר בכישלונות שלו. ברק אומנם לא האשם היחידי בפיצוץ המשא-ומתן עם הפלשתינים וגם ערפת נושא באחריות לכך, אבל ההכרזות של ברק שאין פרטנר בצד השני וחוסר הנכונות שלו להמשיך ולנסות חיסלו לחלוטין את הסיכוי לשלום. ברק הוא זה שנכשל ולא תהליך השלום כפי שהוא טען, אבל הסירוב שלו להכיר בכך גרם לאובדן האמון של הציבור בתהליך כולו והוביל לאינתיפאדה השנייה שסתמה את הגולל על הסכם אוסלו שעליו נאבק רבין. בניגוד לרבין שהבין כי בסכסוך עם הפלשתינים הסכם שלום הוא קודם כל אינטרס ישראלי שעליו צריכים להילחם, אהוד ברק היה מוכן לוותר כאשר הדיונים הפכו להיות קשים והוא לא היה מוכן לשלם את המחיר הפוליטי והאלקטוראלי של הכישלון שלו.

ברק האינטרסנט

הנזק שגרם ברק לתהליך השלום אבל לא גרם לו להבין שהוא כשל, והוא לא היסס לחזור לחיים הפוליטיים במפלגת העבודה. אסור היה למפלגת העבודה לקבל בחזרה את מי שהרס את תהליך השלום וכשל כל כך בתפקידו כראש ממשלה, אבל העסקנים במפלגת העבודה ששאפו לקדם את עצמם פתחו לו את הדלת שוב ובכך סללו את הדרך להרס של מחנה השמאל. ברק מצדו לא חזר לחיים הפוליטיים בגלל אידיאולוגיה אלא אך ורק במטרה לקדם את האינטרסים האישיים שלו. ברק לכן היה מוכן להיכנס לממשלה המושחתת של אולמרט וישב בה עד הרגע האחרון, וכך הוא עושה גם היום בממשלת נתניהו מבלי לדאוג לטובת המדינה. ברק הוביל את מפלגת העבודה לממשלה בטענה שיש סיכוי לקדם את תהליך השלום, אבל גם כיום שתהליך השלום מת לחלוטין הוא ממשיך לשבת בממשלה וליהנות ממנעמי השלטון. לאהוד ברק אכפת רק מעצמו וממשפחתו והוא זנח לחלוטין את הציבור שאותו הוא אמור לייצג ואת המדינה שאותה הוא אמור לשרת. אהוד ברק אכן הצליח יפה לדאוג לעצמו ולביתו, אבל ההיסטוריה תשפוט אותו והוא יזכר תמיד כמנהיג כושל שהרס את תהליך השלום, מכר את כל ערכיו החברתיים עבור כיסא בממשלה ופירק את מפלגת העבודה ומחנה השמאל. אהוד ברק בעיניי תמיד ייזכר תמיד כאהוד ברח, כשזה המחיר שהוא ישלם על כך שהעדיף את עצמו על פני האינטרסים החיוניים של המדינה.