מערכת הבחירות לכנסת ה-19, ככל שהיא נראית צפויה בתוצאותיה הסופיות, משעממת וחסרת חיים ושדופת רעיונות ויוזמות פוליטיות משמעותיות, אינה חסרה אפיזודות שעיקרן "בריחה מהמציאות".
נסיונות סרק מסוגים שונים לעקוף כמעט בכל מחיר דיון יסודי בשאלות היסוד - מדיניות ביטחון לאומי, כלכלה וחברה ויחסי הגומלין הבעיתיים ביניהן, השסעים בחברה הישראלית, ישראל והפלשתינים לאן, ועוד ועוד. דומה שיש מי שאינם יודעים מה לומר, והם מתקשים למצוא עצמם בסבך הארועים והשינויים ואחרים שבויים בידיהם של סוקרים ויועצים, שתמורת שכר מכובד מאוד מונעים מהם כשל-לשון על-ידי כך שמונעים בעדם מלדבר בכלל. אחד הבולטים בין האישים הללו הוא ראש הממשלה עצמו. ולעומתו, אדם אחר, שאינו מחמיץ אמירה תהיה מיותרת, מקוממת, פולמוסנית ומפלגת ככל שתהיה הוא נשיא המדינה, שעוסק בהתמדה בהרס יסודות האמון הציבורי במוסד הנשיאות ובנשיא עצמו כדמות מייצגת לפחות של רוב ציבור האזרחים.
שחקני המשנה הפוליטיים מברברים עצמם ואותנו לדעת ברוב ראיונות, הכרזות וספינים תקשורתיים, שספק אם הם שוים את הכספים המוצעים עליהם והזמן המוקדש להאזה להם. התקשורת חוזרת ומוכיחה שטחיות, רדידות, חד-צדדיות טיפוסית, מניפולטיביות הגובלת בשקרים והמשך פתטי של ניסיונות לייצר רייטינג משום דבר, או כפי שעשו זאת בשעתו האלכימאים להפוך חומרים חסרי-ערך לזהב.
אי-אפשר להקיף את כל הדוגמאות ואת מכלול אירועי האבסורד בהם אנו צופים מכל עבר. אולם פטור בלא כלום, גם לכך קשה להסכים. בחרתי איפוא באקראי דוגמאות שונות ואנסה להדגים באמצעותן את הסיבות למילים הקשות, לא הכי קשות שאפשר ואולי אפילו צריך לפעמים להשתמש מול משחקי האיוולת המוצגים בפנינו, הציבור.
נעם שיזף - "רדידות הימין" (מעריב, דעות, 2.1.13) נעם שזיף: "בימין יודעים שהרעיונות שלהם לא יעמדו במבחן הקלפי, ולכן מעדיפים להציע לציבור סחורה דלוחה של הסתה. זה לא מספיק בשביל לנהל מדינה."
נעם שזיף יודע שמשפט פתיחה דמגוגי כזה שרשם בראש מאמרו הנ"ל, מנכר את דבריו ליותר מ-50% מהציבור עוד בטרם קראו מילה אחת נוספת ממנו. אלא שכחכם המדינה הכותב כנראה עבור ה"קהל השבוי" שלו, עבור ציבור המשוכנעים, הוא אינו מתאמץ לחדש דבר ומאמין שבכך יראה כיצד יש לנהל מדינה, כיצד צריך לגשר על פערים וכיצד נכון לשכנע דווקא את לא משוכנעים ואת הפוסחים על שני הסעיפים. כמעט קשה להבין מדוע נכתבו הדברים, ומה באמת מבקש כותבם להשיג. האם הוא באמת מאמין שרוב הציבור פתי או רדוד, ודי בכמה סיסמאות שדופות כדי להעבירו על דעתו, ולהפכו מיריב פוליטי לשותף - תמהוני.
בסוגיית נאום בר-אילן של ראש הממשלה הוא שם לפתחה של הממשלה את האחריות לסרוב הפלשתיני לבוא למו"מ ללא דעות קדומות וללא תנאים מוקדמים, כאילו תפקידה של ישראל הוא לגרור אותם לשם בעל כורחם בערמה, בפיתויים או בדרכי מירמה. ועוד מאמין הוא שישראלי שפוי החי כאן ברציפות עשוי לקבל תיזה מוזרה זו כייצוג נאמן של המציאות ביחסי ישראל והרשות הפלשתינית. למיטב הכרתו זו ראיית עומק של הדברים.
לגבי בנט, מאידך, הוא מודה שהאיש "הימני" הזה פרסם בכל זאת "מעין" תוכנית מדינית. אולם הודאה זו מקלקלת את ההאשמה הטוטלית נגד הרדידות הימנית, ועל כן הוא תמהה מה פרוש המושג "בטווח הארוך" בהנזכר בתוכנית של בנט, ובמקום שיברר זאת עימו ויבוא על סיפוקו ממקור ראשון, הוא מסתפק בספקולציות. כמחווה של רצון טוב, ומבלי שנתבקשתי לכך אנסה לסייע בידו. כוונת הדברים היא שקיים ספק חמור אצל מספר גדל והולך של ישראלים בדבר כוונתם האמיתית של הפלשתינים, ולכן אם יושג הסדר אחר בטווח הקרוב מאוד, ישראל תצטרך להערך בהתאם לאינטרסים שלה, הכוללים סיפוח שטחים חיוניים לביטחונה הלאומי, והסדרים אחרים באשר שטחי איו"ש.
ישראל תערך בהתאם ותבצע את הצעדים הקשורים ביישום מדיניות חלופית זו בצעדים מודרגים ומדודים תוך ניסיון למזער נזקים. בהדרגה, עם גידול האוכלוסיה היהודית בישראל ועם שיפור בהכרת טיבה וטיבעה של האוכלוסיה הפלשתינית בשטחים אלה וירידה הסופית מבמת ההסטו7ריה של תוכנית הנפל המכונה "שתי מדינות לשני עמים", יתכן שילוב צעדים של איזרוח, ניוד אוכלוסין, חילופי אוכלוסין בניית תשתשיות ושילוב כלכלי וארגוני מדורג שיביא להומוגניזציה של שטחים אלה עם שאר מדינת ישראל - תהליך ארוך טווח. לכל הדעות גישה זהירה, בהירה ורציונלית למצב רגיש ונזיל שחייב להגיע לייצוב ויצירת עתיד בר-קיימא חדש.
החזון "חסר והנעלם" לפי שיזף גלוי לעיני כל כבר שנים רבות: חובה לשמר את רובו המכריע של שטח ארץ ישראל המערבית בריבונות ישראלית, ואם יתאפשר או יידרש, אזי את כולו. בתמורה לפשרה מדינית עם העולם הערבי וסיום הסכסוך, יתכנו פורמולותפוליטיות שונות, שרעיון שתי המדינות כפי שביטא אותו רוה"מ נתניהו הוא אחד מהם. אולם לא תיתכן פשרה בשאלות יסוד של הביטחון הלאומי (למשל, הירדן כגבול ביטחוני מזרחי). ישראל מנווטת כל הזמן בין ניסיון לתקן שגיאות-עבר והסכמי אוסלו בכלל זה לבין עיצוב פתרון מותאם למציאות המשתנה במהירות במזרח התיכון, פתרון שישרת היטב ולאורך זמן את האינטרסים החיוניים שלה - גבולות והסדרי ביטחון, דמוגרפיה, ירושלים ודו-קיום עם השכנים. ומשום שהציבור משוכנע כיום שדרכו "המוזרה" של הימין נכונה וראלית יותר מדרכו הפנטזיונרית של השמאל, הולך כוחו הפוליטי של הימין ומתחזק.
מכונים, יועצים אסטרטגיים, יועצי תדמית תקשורת אינם "שמאל" או "ימין". הם משרתי מפעיליהם וממניהם, אם אינם רמאים סתם. זה תפקידם ועל-פי הישגיהם הם נבחנים ומוערכים, וכך גם מתפרנסים. בדומה לאוניברסיטאות המוזרות "בחלקן" שלנו, הם אינם נבחרים ע"י הציבור ואינםנושאים באחריות אלא למעמדם האישי ולפרנסתם. יש להם כמובן אינטרסים אישיים ותדמיתיים, יצרים וגחמות, שאיפות כלכליות ואחרות ואגו בשפע. על מה בדיוק מעידים התוצרים המוזמנים מגורמים אלה ע"י מפעיליהם, יכול כל קורא אומאזין לעשות חשבון או הערכה לעצמו. אצל שיזף הם כימעט "מציאות מחייבת". ומדוע כך? - לשיזף פתרונים.
יוזמת ז'נבה אינה מעידה כהוא זה על עומק הגות או כושר מחשבה, אלא על הרפתקנות, שיגעון גדלות, חוסר אחריות לאומית מרפקנות מפותחת ואגו תפוח. הצעקנות, גסות הרוח, ניבולי הפה, ההשמצות והקללות אותם אנו פוגשים במאמרים "מעמיקים" (לעיתים קרובות משני האגפים הקיצוניים של בעלי הדעות המנוגדות), וברשתות החברתיות כביכול, בוודאי אינם סימןהיכר לעומק רעיוני. אוסף מושגי-הסרק של השמאל הלקוחים מהיכלי התרבות העכשווית שבעבר הלא רחוק הולידה את האנטישמיות הקלאסית, ואת השואה, והדרשות לפילוסופים נהיליסטים ואנרכיסטים, שמחשבותיהם הפוסטיות מעולם לא עמדו באמת במבחן המעשה - איננו יכולים בשום אופן להסיק "עומק מחשבה", "מוסר נעלה" או "הומניזם צרוף". המסקנה היחידה המתבקשת לגביהם היא שמעולם לא התבוננו במראה...
מה שמונע מהימין לפתור בעיות יסוד, שאותן גם לא פתר השמאל כשהיה לו רוב פוליטי מוחץ בציבור ובכנסת, הוא שני גורמים:
- הימין עדיין לא הסתגל ולא עיכל את היותו בשלטון דה-פקטו, או במילים אחרות חוסר ביטחון עצמי.
השמאל עוסק במלחמת מאסף על ההגמוניה שאבדה לו ברחוב הישראלי. בסיוע ממורמרים מקומיים מכאן, גיוס יריבי ישראל (בעולם היהודי) ושונאיה בעולם בכלל, ובשילוב עם משא השמצות עולמי של כולם יחד, מכביד מאוד על הימין לנהוג כממשלה נבחרת אפקטיבית. הימין על חולשותיו המובנות, ולנוכח המסע המאורגן נגדו, ונגד ישראל בהנהגתו, יוצר דה-פקטו מציאות שוות-ערך למצב בו עוצמתו ההולכת ונחלשת של השמאל זוכה למכפיל כוח לא מבוטל דווקא מחולשות הימין. זה בכל מקרה איננו עומק חשיבה. במקרה הטוב מדובר בתכססנות שזמנה קצוב, ונזקיה למדינה ואזרחיה מרובים. במקרה הפחות טוב מדובר בחבלה מודעת באינטרסים לאומיים וציבוריים, המונעים ע"י שיקולים זרים; זו אסטרטגיה הורסת, ובשום פנים לא אסטרטגיה בונה.
קו השבר בין הגושים כשם שטיעוניו של שיזף מצוצים מהאצבע, גם מסקנת הדברים מופרכת מעיקריה. בימין יש אנשים לא פחות רציניים מאשר בשמאל (וגם צעקנים בשפע...). לא אלה שבשמאל ולא אלה שבימין הם חזות השלימה והאמיתית של הגושים המתהווים כיום לנגד עינינו. ההתגבשות גם מחדדת את המאפיינים המרכזיים של הגושים, שביניהם ניתן למנות:
- הימין מוכן להקריב כל מה שנחוץ לטובת המדינה והכלל, כמעט ללא כל חשבון אישי; השמאל ברובו אינדיבידואליסט, אופורטוניסט, וכדאיניק
- הימין שואב מקורותי מהיהדות; השמאל מהפוסטמודרניזם הנהיליסטי של אירופה הנוצרית
- הימין נאמן למורשת, להיסטוריה ולציונות הקלאסית; השמאל מחוייבות על-תנאי ונאמנות לפוסט ציונות, לאוניברסליזם אוטופיסטי, ולרווחה חומרית
- הימין מעמיד במוקד ההוויה הציונית את מדינת ישראל כהגשמה של זכות ההגדרה העצמית של הלאום היהודי למדינת הלאום שלו, במולדתו ההיסטורית; השמאל מסייג זאת בפרשנויות "אוניברסליות" שלעיתים קרובות מנוגדות לאינטרס הלאומי היהודי.
די באלה כדי להמחיש היכן עובר קו השבר בין הגושים, ואיזה מהם הוא כיום בבואה נאמנה יותר לרעיונת היסוד של הציונות הקלאסית. הבדלי עמדות ודעות אלה, בשילוב עם דמוגרפיה יהודית פוזיטיבית, הם המענים הערכיים העמוקים ביותר שמציג הימין מול השמאל. בזכותם הולך כוחם וגובר בישראל ובזכותם נראה שגוש הימין יהיה לכוח הקבוע המוביל את מדינת הלאום היהודי. זהו תהליך בהתהוותו, ולכן בין היתר מדבר בנט על מימוש מלא ב"טווח הארוך", לעומת "השלום עכשיו" המצוץ מן האצבע של השמאל. אז בטרם תאשים ברדידות את זולתך, טול קורה מבין עיניך.
