לאחרונה נחשפתי ליותר ויותר סיפורים מרגשים על משפחות אשר פותחות את ביתם ואת ליבן למען ילדים ונוער בסיכון המחפשים לשבור את מעגל הנזקקות ולפתח חיים בריאים יותר. ילדים אלה מחפשים בית להתפתח בו באופן תקין הן מבחינה רגשית וחינוכית והן מבחינה גופנית. זוהי התחלה של מסע
חיים חדש ומאתגר הן לילד והן למשפחה האומנת.
תהליך האומנה שונה מתהליך האימוץ בכך שאין מעמד חוקי למשפחת האומנה בהקשר של קבלת ההחלטות על הילד החל מאיזה בית ספר ילך ועד קבלת אישור לתספורת. החלטות אלו נתונות בידי ההורה הביולוגי, מה שמעורר המון קונפליקטים ותסכולים מכיוון ש"הורה האומנה" בעצם נמצא עם הילד במהלך כל שעות היום, הוא המטפל, הנותן והמשקיע מכספו וכוחו הנפשי למען התפתחות הילד, ובסוף אין לו את הזכות לקבל הכרעות חשובות בחייו של הילד. לעומת זאת להורה הביולוגי, ההורה שנטש, ההורה שהוכיח שהוא לא כשיר לטפל בילד - הוא ש"מחזיק במפתחות”, הוא מקבל ההחלטות.
משפחת אומנה מקבלת לחזקתה ילד כסידור זמני לתקופה מסוימת. תקופה זו מסתיימת כאשר הילד נמסר לאימוץ או חל שינוי מהותי בתנאי המשפחה האומנת (כלכלי, רפואי) או כאשר הוריו הביולוגים מאובחנים ככשירים לטפל בילדם.
לאורך התקופה, אם קצרה אם ארוכה משפחת האומנה מקבלת ליווי ותמיכה של עובדת סוציאלית מלשכת הרווחה אשר מטווחת בין הלשכה להורים האומנים. בנוסף, מקבלת המשפחה החזר הוצאות חודשי ממשרד העבודה והרווחה, לשם החזקתם של הילדים. החזר זה כולל סכום חודשי קבוע, יחסית מצומצם, המיועד לכסות את הוצאות היומיום השוטפות, והחזרים מאוחרים על הוצאות נוספות.
בפועל, הוצאת המשפחה האומנת על הילד היא רבה ולא תמיד מתקבל החזר כספי על ההוצאות הצדדיות אך משמעותיות על הילד, כגון- שעות נוספות של טיפול, הסעות לבית הספר, חוגים שיפתחו את יכולתיו וכו'.
ר' מספרת על הליך ביורוקרטי מפרך ומתסכל בנוגע לקבלת קצבאות מיוחדות שאינן כלוליות בתקציב החודשי הפעוט וגם לאחר קבלת אישור לקצבאות אלו לוקח המון זמן עד שהכסף מגיעה להורים מה שיוצר אצלם תחושת ניכור.בנוסף היא משתפת בתחושות קשות של הרגשת ניצול וחוסר הקשבה מהמערכת כאשר היא צריכה לנדנד בנוגע לקבלת התקציב שמגיע לילד.
השאלה שעומדת לנגד עיני היא איך אנו יכולים להמשיך עם התהליך המפרך הזה שגורם לכל כך הרבה משפחות אומנה תסכולים ותחושת בגידה מהממסד? הרי אנשים אלו מתמודדים עם מספיק קשיים נפשיים וחינוכיים עם הילד. אומנם זה מרצונם החופשי לעזור לזולת ומתוך הבנה שהשכר האמיתי הוא לא הקצבה המסכנה שמתקבלת כל חודש, אלא תחושת השליחות שיש בנתינת אהבה וחום לילדים אלו, אך תפקידנו הוא לעודד מגמה זו ולתמוך בהם בכל דרך אפשרית ולא לנסות לסכל אותה ולהערים קשיים.