עפר שלח הוא ללא ספק מלח הארץ. קצין צנחנים בנו של קצין בנח"ל המוצנח. אדם שלחם ואף נפצע במלחמה המתמדת למען תקומת עם ישראל בארצו. עיתונאי בעל מחשבה עצמאית שכתב ספרים על מדיניות, על צבא ועל ספורט, ואפילו ספורטאי שרץ מרתון מהר יותר מהזוכה באולימפיאדה הראשונה שנערכה באתונה בשנת 1896. בנאומו הראשון של שלח בכנסת הוא הציג את עיקרי אמונתו, ואין אדם הראוי יותר ממנו להתייחסות רצינית, ולבחינה ביקורתית של דבריו.
כוונות לא ברורות
שלח החל את נאומו בציטוט מדבריו של הנשיא רוזוולט: "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו, פחד ללא שם, ללא הגיון והצדקה, המשתק את המאמצים החיוניים להפוך נסיגה להתקדמות". הן בחירת המקור, והן תוכן הדברים, מציירים לעינינו קווים לדמותו ולדרך מחשבתו. שלח שלמד בארה"ב בחר לצטט מנהיג אמריקני, ולא קטע ממקורותינו, והניגוד בינו לבין חברת מפלגתו רות קלדרון, שכה הרשימה רבים משומעיה, מעיד הן עליו והן עליה.
גם תוכן הדברים, המנוגד לחלוטין לדבריו של שלמה המלך: "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה ליבו ייפול ברעה", מעיד על שלח הנוטה להגיגים שקשה להבין את משמעותם, ואת המסקנה המתבקשת מהם. בעוד שברור שדבריו של שלמה המלך משבחים את הזהירות, קשה להאמין ששלח באמת ממליץ לנו לפסוע על חבל דק שמתחתיו תהום. גם המשך דבריו לא מצליח להבהיר יותר: "שנים רבות מדי השלטון בישראל מספסר בפחד כדי להצמית את האזרח למקומו הכנוע". מי בדיוק מפחיד אותנו? השלטון הישראלי או
אחמדינג'אד האומר בקול ברור שרצונו להשמידנו? השלטון הישראלי או הקטיושות הנופלות על אשקלון, באר שבע ותל אביב? השלטון הישראלי או מלחמת המחבלים המתאבדים שבשיאה אנשים ממש פחדו לצאת מבתיהם? ועל איזה מקום כנוע הוא מדבר בדיוק? למי אנחנו נכנעים?
האמת היא שאפשר רק לנחש. להבין בדיוק את כוונתו פשוט אי-אפשר.
וכששלח מנסה להבהיר, מסתבר שהבהרותיו נשענות על כרעי תרנגולת: "המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון מכריזה על כל אויב כעל היטלר חדש, ובכך מצדיקה כל מעשה כוחני והימנעות מתעוזה מדינית ומשינויים חברתיים נחוצים". האומנם? האם שלח באמת שכח את רבין שהפגין "תעוזה מדינית" והביא לרחובותינו את המחבלים המתאבדים, ולגגותינו את הקטיושות? מסתבר ששלח באמת שכח, כי אחרת אי-אפשר להסביר את הדמיון המפתיע בין דבריו לדבריו של רבין: "לא הייתה עוד אף קטיושה, ולא תהיה קטיושה, וכו' וכו' וכו', כל הדיבורים, הליכוד פוחד פחד מוות משלום, פחדני השלום, זאת, זהו הליכוד של היום". (הציטוט מדויק. רבין כנראה לא קרא את דבריו מהכתב).
אבל המנהיגות הישראלית מעולם לא הכריזה על הפתח או על החמאס כהיטלר חדש, ואילו אלה שלאחר שמעו את נאומיו של אחמדינג'אד חשו להשיג להם דרכונים אירופיים, אינם דווקא מצביעיה של מפלגת פחדני השלום וספסרי הפחד.
שלח אוהב עמימות
יש לשוב ולהדגיש, שלח אוהב את מולדתו לא פחות מהקיצוני שבימניים, וודאי לא נתן לה פחות ממנו. שלח, הגאה בכך שבנו הצעיר יתגייס בחודש הבא לשירות קרבי, התייחס גם לנאומו של
משה דיין על קברו של רועי רוטברג, ואמר: "זו ברירת חיינו. אנו נדרשים להגן על פיסת הארץ שלנו בנחישות איש בתורו איש בדורו". שלח הוא לא
דפני ליף, לא מרב מיכאלי, וגם לא אחד מצעירי חב"ד שהשתתפו בהפגנות נגד ההינתקות, ויצאו בריקודים כששרו את "התקווה".
אך דווקא מאחד שמבין שזו ברירת חיינו, מפתיע לשמוע דיבורים על: "הפחד להושיט יד באומץ אל האויב, ולשאת ולתת אתו מתוך כוונה כנה להגיע להסדר שאת מתווהו ואופיו יודעים כולם, אבל טרם נמצא בנו או בהם האומץ לדלג מעל תהום אי האמון ולהגיע אליו". האומנם רק תהום של אי-אמון קיימת בינינו לביניהם? ואולי תהום שנאתם של אלה שלדברי דיין באותו נאום: "למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם". האם באמת כולנו יודעים את מתווהו של ההסדר? ואולי דווקא סיפוח רצועת עזה למצרים והסדר עם ירדן לגבי יהודה ושומרון הינם פתרונות הגיוניים הרבה יותר מהפתרון ששלח האוהב את העמימות איננו מפרט.
מומלץ לשלח לקרוא את מאמרו של אסף גבור שהופיע באתר זה, בו צוטט פרשן ערבי בשם דמירי שאמר: "החברה בישראל לא מוכנה לספק את מה שהפלשתינים לא יתפשרו עליו: חזרת הפליטים לבתיהם וחלוקת ירושלים. בישראל הנושאים הללו הם טאבו. לכן אנחנו במבוי סתום". לפחות בין שלח לדמירי יש חילוקי דעות בקשר למתווהו ואופיו של ההסדר. (יש לשים לב שדמירי מדבר במפורש על חזרת הפליטים לבתיהם, ומסתבר שהוא מכיר היטב את השפה האורווליאנית של השמאל הישראלי, המנסה לשכנע את פליטי יפו לשוב לג'נין בה לא היו מעולם).
חולם בהקיץ
יקצר המצע מלדון בכל דבריו של שלח, שלעיתים מזכירים את דבריו של האורקל מדלפי, דוגמת: "הצורך העילאי להגדיר את עצמנו, את גבולותינו, את זהותנו". אך לסיום ניתן להשוות בין תיאורו של שלח למחאה החברתית שבה לדבריו: "קם הציבור הישראלי לומר די לפחד", לתיאור שהביא העיתונאי
ארי שביט: "המחאה החברתית הייתה הפרויקט האסטרטגי הסודי של חד"ש. את מה שהוכחש בעבר אין מכחישים עוד: החברות והחברים של חנין הם אלה שעמדו מאחורי הכמעט-מהפיכה שטילטלה את ישראל לפני שנה וחצי. הם היו החושבים והם היו המארגנים והם היו המבוגרים האחראים שעמדו מאחורי דפני ליף וסתיו שפיר". ארי שביט מציאותי, שלח פשוט חולם בהקיץ.