גם אם אין ודאות שארה"ב תפעל במלוא עוצמתה לפירוק הפצצה האירנית, הישגו המרשים ביותר של
בנימין נתניהו, ראש הממשלה היוצא והנכנס, בתקופת כהונתו השנייה היה העלאת הסכנה האירנית לסדר יומו של הנשיא האמריקני, ובמידה פחותה יותר להבנתם של המנהיגים התמימים/הצבועים באירופה. למרות ההישג, מתנגדיו המתוקשרים של נתניהו הציגו את צעדיו כמדיניות של הפחדה.
הגדילה לעשות
ציפי לבני, שבמערכת הבחירות המפחידה שניהלה הציגה את נתניהו, ליברמן והליכוד ביתנו כ"פחד" ואת עצמה כ"תקווה". סיעתה הקטנה - 6 ח"כים בלבד, וכבר נשמעים בה פעמי פיצול - ממחישה שציבור הבוחרים לא התפתה למדיניות ההפחדה שלה.
התנהגות תקשורתית שגויה
בימים אלה נחשפת ישראל להפחדה מסוג חדש: עדר התקשורת ופרשנים חד-צדדיים מאיימים על ישראל שאם לא תתקפל בפני התכתיבים של אבו-מאזן ותומכיו מבית (לבני) ומבחוץ (אובמה) היא עלולה לעמוד בפני אינתיפאדה שלישית. במלים אחרות, כניעה לסחטנות בריונית: או "פתרון" שתי המדינות או אינתיפאדה.
התנהגות תקשורתית זו היא שגויה מבחינת המינוח ומסוכנת באופן מעשי. אין כל סיבה שהתקשורת העברית תשתמש במושג הערבי "אינתיפאדה" כדי לאיים בו על היהודים. יותר ויותר אזרחים ישראלים משתמשים במונח "מלחמת אוסלו" להגדרת ה"אינתיפאדה" השנייה באופק מדויק ולקישור בינה לבין הגורם לה, "שלום" אוסלו, שבאופן צפוי מראש הוביל אליה. גילוי נאות: לח"מ "זכויות יוצרים" על הגדרה זו, שהוצגה לראשונה במאמרי פרשנות ב"מקור ראשון" ("היכונו למלחמת אוסלו", 17.07.98, ו"מלחמה ושמה אוסלו", 03.09.99), כלומר עוד לפני שהמלחמה פרצה בפועל. השימוש במונח הערבי נועד להסתיר את הקשר בין התוצאה לסיבה ולגונן על מחוללי מצעד האיוולת שהתחיל באוסלו 1993.
התנהגות תקשורתית זו היא שגויה גם מבחינה מעשית, ועלולה להתגלות כנבואה המגשימה את עצמה. אם אומנם יש חשש ממשי מפני אלימות מחודשת מצד רשות הטרור הפלשתינית, התגובה הישראלית צריכה להיות מרתיעה ולא מתרפסת, תקיפה ולא רכרוכית. הצבתה של לבני בראש צוות המתן ומתן היא מסר בכיוון ההפוך ועלולה ללבות תובענות ל"מחוות" כלפי התוקפן מרמאללה. ביקורו של אובמה בשלב כה מוקדם של כהונתו השנייה, ולחצים צפויים מכיוונו - בטרם התייצבה ממשלתה החדשה של ישראל ובטרם הפיק הנשיא האמריקני לקחים ממסעו הכושל באזור בראשית כהונתו הראשונה - עלולים אף הם להקשיח את תביעותיו של מכחיש השואה "החלש". כוחו בחולשתו.
העובדה שלא חולף יום ללא ראיונות עם נציגי האויב בערוצים השונים של התקשורת הישראלית, כולל "הממלכתית", היא תמוהה, בלשון המעטה. האם יעלה על הדעת שאולפני ה-BBC היו מארחים ומראיינים גורמים בממשלתה של גרמניה הנאצית ומאפשרים להם לפנות לאזרחי בריטניה מעל ראשה של הממשלה בלונדון ולאיים עליהם ב"אינתיפאדה"?!
בהקשר זה לא מיותר להזכיר גם פן אחר בהתנהגותו של עדר התקשורת: האכזבה מכך שסרטים אנטי-ישראלים לא זכו בפרס האוסקר. התקשורת הישראלית אומנם מתיימרת לייצג את דעת הקהל, אבל ראוי לפחות להטיל ספק בכך. יש להניח שרבים מאד מאזרחי ישראל הרגישו הקלה כאשר נחסך מהם הפסטיבל התקשורתי סביב זכייתם של סרטים "ישראלים" בפרס.