"למה החרדים לא מעריכים את הרבנים שלנו?", שואלים צעירי הציונות הדתית בוויכוחים שלהם עם החרדים, "גם לנו יש גדולי דור".
ולמה שהחרדים יעריכו את רבנים הציונות הדתית, אם הקהל שלהם בעצמו לא מעריך אותם?
במכתב שנשלח השבוע על-ידי סגני ראשי מועצות וערים במפלגת 'הבית היהודי', הם מבקשים מרבני המפלגה באופן הכי פומבי (המכתב הופץ בכל האתרים, כולל באתרים החרדים) - שלא להתערב בהחלטות הפוליטיות המתקבלות בצוות המו"מ או בקרב חברי הסיעה. גם לא בסוגיית גיוס בני הישיבות.
הבית היהודי הודיע שהציבור הדתי מפסיק להיות משגיח הכשרות של המדינה, אבל את רבניו הוא שולח להיות משגיחי כשרות.
היעלה על הדעת שמישהו בציבור החרדי היה שולח מכתב כזה?
את תנועת ההתיישבות ביש"ע, לידיעתכם, לא הקימו אנשי קריירה ועסקים אלא רבני הציונות הדתית, בדיונים אל תוך הלילה בביתו של הרב צבי יהודה זצ"ל. הרבנים
חנן פורת ויהודה חזני כבר אינם איתנו. אבל איתנו הרב לוינגר שליט"א, עוד נגיע אליו בהמשך, שני היענקלאך לוין ונוביק, והרבנים יוחנן פריד יואל בן נון הרב מנחם פליקס ועוד אנשי תורה מובהקים, כמו בני קצובר, יהודה עציון, מתי דן ודוידלה בארי מעיר דוד וזמביש מאמנה - כולם הקימו עולה של התיישבות מתוך הסטנדרים של הישיבות. זה במהפכת ההתיישבות. ובמהפכת החינוך היו אלה הרבנים הגאונים והצדיקים דרוקמן ליאור וולדמן, דרורי ומלמד, ואחרים.
ועכשיו מה? הודיעו לנו שבעניינים החשובים באמת, בשאלות מוסריות ומדיניות מחליטים בלי אנשי התורה. נקודה.
ואיך יבררו איזונים בין מותר ואסור בפוליטיקה ובין רצוי למצוי?
מז'תומרת? בשביל זה יש "מקצוענים", והם מורי ההלכה החדשים!
נכון שהם לא ספגו תורה כמו אותם רבנים שכל ימיהם ממיתים עצמם באוהלה (בעברית: קורעים את עצמם עליה מיום ועד לילה בלי סרטים-אחי! ובלי הופעות של שלמה ארצי). מה זה משנה? התורה הרי אינה משביחה את לומדיה ולא נספגת ברקמת חייהם.
בעיניי זה מוזר מאד. החרדים, שעבורם המדינה היא מסגרת שכולה חול ואין לה שום ערך של קודש, הולכים לשאול את רבניהם באותן שאלות. ודווקא הציבור הציוני הדתי שפרץ לעולם המעשה וההנהגה במדינה מתוך בית המדרש האומר שמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה, יסוד כסא ה' בעולם, והפוליטיקה של ישראל היא פוליטיקת קודש, דווקא הוא שולח את הרבנים הביתה ומשאיר את ההכרעות לפוליטיקאים ולבעלי אינטרסים.
בכינוס חרום של רבני החרדים בבני ברק ראיתי היפוך תמונה מושלם. הח"כים עומדים מאחור בצניעות וביראת
כבוד מופגנת, אולי אפילו מוחצנת ובכל זאת בעיניי מרגשת. כבוד לתורה.
שיחה עם פעיל צעיר בציונות הדתית מבהירה לי שמדובר בתופעת עומק בין הצעירים. הוא רואה בכך דבר חיובי. "הרבנים לא מבינים בפוליטיקה שישאירו אותה למקצוענים".
זה לא שאין לו הערכה לרבנים, הוא רק לא סופר אותם. אם הוא ייכנס בוויכוח עם החרדים הוא מיד ינפנף ב"גדולי התורה שלנו" אבל בעומק הוא בעצם לא מאמין שלימוד התורה משכלל את האדם.
כמותו גם אני איני בן תורה. איך זה קרה שאני רואה את הדברים באופן כל כך שונה. זה רק מהבדלי הגילים?
רבים מהצעירים הדתיים גדלים היום על עולם תרבותי שמחובר יותר לעיתונות ולספרות הכללית שבזה לרבנים ואפילו עוינת אותם. בניסיון לא להיות שונה מהחברים במילואים ("אח שלי") הוא בורח מהרבנים שלו. ובעצם איך נדרוש ממנו הערכת רבנים כשדמויות החיקוי שלו הם אנשי עסקים או מפקדיו בצבא. גאוות יחידה על תורת ישראל וגדוליה - אין לו.
שיעור בסיסי בכבוד רבנים את השיעור הבסיסי בכבוד רבנים קיבלתי מאבי המנוח ניצול אושוויץ שלקח אותי לרבי מגור. כשעמד אבא מול
האדמו"ר עם אבנט למותניו שנתן לו אחד החסידים ("לרבי נכנסים עם גארטעל") פרץ בבכי. הרבי שאלו לבכיו. ואבא ענה 'מהתרגשות'. הייתי בן תשע ועדיין התמונה זכורה לי.
בכל שבת וחג לקח אבי את ידי בידו והלכנו לרב העיירה לברכו בשבת שלום.
שיעור נוסף בכבוד רבנים קיבלתי מיונה חייקין - גיבור חברוני. חייקין נדקר בגבו על-ידי ערבי ברחוב בחברון, ועם הסכין בגב רץ אחריו וירה בו. לימים חלה בסרטן. על ערש דווי הגיע לבקרו הרב ליאור. יונה ביקש מרעייתו לקרוא לילדיו מהמסדרון, וצווה "תסתכלו על פני צדיק". הרב ליאור, עניו עד מאד, שתק. זה היה אחד השיעורים האחרונים שהעביר יונה לילדיו בכבוד תלמידי חכמים.
והנה סיפור על מנהיגות רבנית-קרבית: זה היה בליל שבת אחרי הרצח של ששת בחורי הישיבה בחברון מול בית הדסה ב-1980 . אחרי שפינינו את הגופות ואת הפצועים, נכנסו בהיתר מיוחד שלושה גברים לנשות הדסה הנצורות בתוך הבניין. הרב לוינגר אמר דברי ניחומים לנשים. באמצע הגיעו שר הביטחון עזר ויצמן והרמטכ"ל רפול. הם המתינו שיסיים, והוא לפתע פנה אליהם ב"לוינגרית": ואם אתם הלילה לא מגרשים את שלושת המסיתים לרצח - אתם אשמים ברצח הבא. עייזר ניסה להרגיע אבל הרב חזר על הדברים התקיפים. הם עלו לבניין הממשל החברוני, לנהל את התגובות הצבאיות. זמביש שהיה שם מספר שרפול פנה לעיזר ואמר לו: הרב צודק ואם לא נעשה זאת הלילה - זה לא ייעשה. אבל צריך בשביל כך החלטה של רוה"מ. מה עושים.
אמר עיזר: שהרב לוינגר יידבר עם בגין.
אמר רפול: בשבת?
הרב לא היסס. כעשרים דקות דיבר בטלפון, בעיצומה של השבת. צעק, מחה, ושיכנע את בגין. באותו לילה המסוק שהביא את שר הביטחון והרמטכ"ל לחברון העמיס את שלושת המסיתים הפלשתינים וסילקם אל מעבר לגבול.
זו תורה וכך דורשים אותה. בחיים הפרטיים ובחיים הציבוריים של כולנו.